- לקריאה הראשונה במליאת הכנסת הובאה אותה הוראת חוק ועמה תוספת אחרת, שאף היא לא מצאה לבסוף את דרכה – ובכוונת מכוון היה הדבר – לנוסחו הסופי של דבר החקיקה. הוצע להסמיך את שר המשפטים לחלק, על-פי שיקול-דעתו, את בתי-המשפט המחוזיים למחלקות על-פי תחומי העיסוק השונים – אגף אזרחי, אגף פלילי וכדומה (דברי הכנסת 22, 2103 (התשי"ז)). לסמכות זו נודעה נגיעה מצומצמת ועקיפה בלבד לשאלת הסמכות הענינית. תוצאתה הייתה, לכל היותר, כי שופט פלוני יהא מנוע מלדון בסוג מסוים של ענינים, שהונחו לפתחו של אגף שאין הוא נמנה על שורותיו. אולם, הסמכות הענינית נותרה בידי שופט אחר של אותה ערכאה. אף על-פי כן עורר הרעיון התנגדות, בעטיה הוא הושמט בידי ועדת חוקה, חוק ומשפט מנוסחו הסופי של החוק. היה זה בשל החשש כי הדבר ייתפש כהתערבות, ולו למראית עין, של הרשות המבצעת בפעולתה של מערכת השפיטה, וכהגבלת עצמאותה של זו. תיאר זאת יושב ראש ועדת החוקה, חבר-הכנסת נחום ניר-רפאלקס:
"התיקונים העיקריים שהכנסנו נוגעים בעצם לשניים שלושה סעיפים, אם כי תיקנו עוד כמה סעיפים. התיקונים העיקריים הם בסעיפים 9, 10 ו-11 – ביחוד בשני האחרונים, אשר לפי דעת עורכי-הדין היה בהם משום פגיעה באי-תלות השופטים. נשיא בית-המשפט העליון, באחת מישיבות הוועדה, חיווה את דעתו שאין הוא רואה בסעיפים אלה פגיעה באי-תלות השופטים, אבל הוא סבור שסעיפים אלה עלולים ליצור רושם כזה בציבור. כמעט שום איש מחברי הוועדה וגם לא שר המשפטים לא נטו לדעה שסעיפים אלה פוגעים לכאורה באי-תלות השופטים. אבל התחשבנו בדעתו של נשיא בית-המשפט העליון, ורצינו גם למנוע את הרושם המוטעה בציבור, כאילו פוגעים סעיפים אלה בתלות השופטים... מחקנו סעיף קטן (ב), בנוגע לרשותו של השר לחלק את בית-המשפט לאגפים שונים". [שם, בעמ' 2412]
- עד כאן התמונה ההיסטורית, אשר המסקנה העולה ממנה היא ברורה: הכנסת בחרה להותיר בידיה את הכוח לקבוע הוראות, הנוגעות במישרין או בעקיפין לסמכותו הענינית של בית-המשפט המחוזי. סמכות זו לא ניתנה לשר המשפטים, שהוגבל – באמצעות התיבה "ולקבוע אזור שיפוטם" – בתיחום גידרה של הסמכות המקומית בלבד. כידוע, להיסטוריה החקיקתית לכשעצמה עלול להיות משקל מוגבל, בעיקר עקב שינוי העיתים. עם זאת, וכפי שציינתי, אותה תיבה הושארה על מכונה עם המעבר לחוק בתי-המשפט של ימינו. בהמשך אסביר מדוע, להשקפתי, הרציונל שבבסיסה תקף גם כיום.
- המונח "אזור שיפוט" נזכר בדין בהקשרים נוספים. בכל המקרים בהם נדון בפסיקתנו, ניתן לו אותו פירוש, המתבקש כמו מאליו: המובן של מרחב גיאוגרפי. באחת הפרשות נדחה ערעורם של תושבי קרית-ארבע, שתובענה שהגישו לבית-המשפט המחוזי בירושלים נדחתה בשל כך ש"אזור השיפוט" של אותה ערכאה לא כלל את מקום מגוריהם (ע"א 301/77 מנצורה נ' כהן, פ"ד לב(3) 405, 407 (1978)); בפרשה אחרת נקבע כי גם בהקשרה של תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, העוסקת בהמצאה בתוך אזור השיפוט, יש לפרש מונח זה כך שיתייחס לתחום הגיאוגרפי המקומי (רע"א 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762, 767 (1989). ראו גם ב"ש 166/73 בוימוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 811, 812 (1973); ב"ש 265/78 אטינגר נ' בהלול, פ"ד לב(3) 454, 455 (1978); בש"א 4666/02 גוכלר נ' עזבון אזאוילוס, פ"ד נו(6) 817, 820 (2002)). אימוצו של פירוש זהה במקרה שבפנינו, לא זו בלבד שעולה הוא בקנה אחד עם עקרון ההרמוניה החקיקתית, אלא שהוא מתחייב מקריאת הדברים כפשוטם וממצוות השכל הישר.