- בחוזרנו מהמשפט המשווה – לארצנו, יש לציין כי אצלנו הייחודיות באה לידי ביטוי בכך שכאן הוכנסו בצוותא חדא הן מגבלת הניכוי והן מגבלת היחס (והאחרונה רק במסגרת עיבוד הצעת החוק לקראת הקריאה השניה והשלישית). זאת ועוד, הוראות התחילה והתחולה (שיצרו "תקופות מעבר") נוסחו בחופזה, לא "כיסו" בצורה מיטבית את כל המצבים הרלבנטיים (שזהו תפקידה הקלאסי של החקיקה), התעלמו מהנחיות הפסיקה לגבי הוראות מעבר והותירו זמן קצר מדי לביקורת שיפוטית שיכולה להתעורר ברפורמה מעין זו.
הנני מצטרף לפיכך בנושא זה לביקורת שמשמיע חברי, השופט י' דנציגר בחוות דעתו בהקשר האמור ולדברי חברתי הנשיאה בסוגיה בעת הדיון, והנני תקוה שכל הנוגעים בדבר יקחו הערות אלו לתשומת ליבם בחקיקה עתידית, כאשר בשלב זה יש לכך השלכה אך במישור צו-הביניים, כמבואר בהמשך. עיינו גם: איתי בר סימן-טוב, דיני החקיקה, עיוני משפט 645 (פברואר 2016).
מתווה ליכט
- אני מסכים לגישת הנשיאה כי מתווה ליכט תלוי במידה מסוימת על בלימה. הנני ער עם זאת לכך כי המתווה האמור נוצר עקב קוצר היריעה של הוראות התחילה והתחולה שבחוק וזאת מתוך ניסיון לפתור בדרך פרשנית (דחוקה) את הקשיים שנתגלו לגבי המעבר מהמשטר הנורמטיבי הישן – למשטר הנורמטיבי החדש. זה המקום לציין כי פסק הדין האוסטרי וכן חוות הדעת של ה-A.G באיחוד האירופי הם נדיבים פחות ממתווה ליכט.
גורמי פרקליטות המדינה הצהירו בפנינו כי יראו עצמם מחויבים למתווה ליכט, ויש לברך על כך, ואולם אני קורא הצהרה זו בכפיפות לכך שאם מי מבין העובדים הבכירים יפנה להליכים משפטיים, כי אז המתווה האמור – לא יחייב את הערכאות השיפוטיות שיוכלו לפסוק במכלול כטוב בעיניהם.
הערה זו מביאה אותי לנושא התחולה שבחוק ולהמשך תוקפו של צו הביניים, שהוצא כאן ע"י חברי, השופט י' דנציגר.
תחילה, תחולה וצו ביניים
- נוכח ניואנסים אפשריים שונים לעניין הכח להאריך, או לשנות את מועדי התחילה והתחולה שבחוק. הנני מצטרף לדעת חברתי הנשיאה כי מבלי שהוצא צו-על-תנאי לגבי סעיף 6 לחוק – אין אפשרות משפטית להאריך או לשנות את הוראות התחילה והתחולה שבחוק. בכך נבדל ענייננו פה ממה שהתרחש ב-בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי תיקי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר פ"ד נ"א (4), 367 (1997); למען הגילוי הנאות – ייצגתי שם כעו"ד את העותרים). בהקשר זה אציג מספר אבחנות שיתוארו להלן: