האם בענייננו פעל המגשר ברשלנות?
- הטלת האחריות לנזקי התובעים על הנתבע תלויה בהוכחת התגבשותם של יסודות עוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בשל הפרתה; וראו ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל , פד"י נט(1), 16.
עוולת הרשלנות כוללת שני רבדים אותם על בית המשפט לבחון בקובעו קיומה של אחריות לנזק ע"י מזיק- חובת אחריות מושגית וחובת אחריות קונקרטית.
00חובת האחריות המושגית היא חובה אובייקטיבית כללית של מזיק מסוגו של המזיק נשוא התביעה, לאחריות לנזקים מסוג הנזקים נשוא התביעה.
0חובת האחריות הקונקרטית היא חובה סובייקטיבית של המזיק הספציפי נגדו הוגשה התביעה לשאת באחריות לנזקיו של הניזוק שהגיש את התביעה.
כן יש להוכיח כי מעשה או מחדל רשלני של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לתובעים.
- לצורך קביעת קיומה של האחריות המושגית יש לבחון מהו סטנדרט ההתנהגות האובייקטיבית המצופה ממגשרים בשעה שהם פועלים במסגרת תפקידם.
התקנות (תקנות בית המשפט (גישור)) מציגות כללי מסגרת להתנהגות מצופה זו- הגינות, תום לב וללא משוא פנים.
המגשר אף מונחה ביחס למקרים בהם עליו לעצור את הליך הגישור ובין הסוגיות המהוות עילה להפסקת ההליכים הינה גם ההשפעה על צדדים שלישיים שאינם חלק מהליך הגישור (תקנה 8 (ב)(7) לתקנות הגישור).
משמעות הדברים הינה כי מחוקק המשנה ראה לנגד עיניו את האפשרות כי הליכי הגישור שינוהלו עשויים להביא להשפעה על מי שאינו צד להליך הגישור וסבר כי במקרה זה יש להורות על הפסקת ההליכים.
לפיכך נכון לקבוע כי חובת האחריות המושגית כוללת חובת אחריות ביחס להשפעת הליכי הגישור על זכויות צדדים שלישיים שאינם חלק מהתהליך.
- ביחס לחובת האחריות הקונקרטית לאור העובדה שהיה ידוע למגשר על קיומם של צדדים שלישיים שאינם חלק מהליך הגישור, נראה כי אותה חובת אחריות קונקרטית מתייחסת לצורך לפעול באופן שלא עשוי להוות פגיעה באותם צדדים שלישיים.
משכך, אני מוצאת כי בפן הרעיוני יכולה פעילות הנתבע להוות עילה להפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית שתקים עליו אחריות בגין עוולת הרשלנות.
הנתבע טען כי ההסכמות בין הצדדים להליך התייחסו לאותם צדדים שהיו חלק מהליך הגישור; כך אף נוסח ההסכם כאשר הוא מבהיר כי במקרה של סתירה בין הסכם הגישור לבין הסכם הפשרה שקדם לו יגבר הסכם הגישור- אולם אך ברור הוא כי הסכם הגישור לא ביטל את הסכם הפשרה באופן גורף (שכזכור לו קיבל תוקף של פסק דין) שכן הוא מבהיר כי הסכם הגישור גובר על הסכם הפשרה רק מקום בו הוא מייצר מחלוקת ביניהם- וראו ס' 1(ט) להסדר וס"ק (י) המתייחס להסדר מאוחר להסכם הפשרה הראשון. לו היה הסכם הגישור מביא לביטול פסק הדין היה הדבר מחייב אמירה ברורה במסגרת הסדר הפשרה.