העד, מר ברוך: אתה עוד פעם, סליחה שאני אומר, אתה ממציא דברים שלא קרו, לא רק על הנכס הזה, לא קרו לי מעולם...
עו"ד רוזנווסר: אבל לפני רגע לא יכולת לאשר שאם יקרה מצב כזה אתה תעביר את הפרטים.
העד, מר ברוך: זה לא קורה.
עו"ד רוזנווסר: לא, אבל אתה לא יכול לאשר שאותו מקרה שלא קרה,
העד, מר ברוך: אני לא רוצה להתייחס למשהו שהוא היפותטי והוא לא קורה...
כב' הש' הרנוף: האם באופן עקרוני אדוני יכול להסכים שזה מצמצם את כמות הקונים הפוטנציאליים?
העד, מר ברוך: לא, כי זה לא קורה. אני אומר לך עוד פעם גברתי, באמת".
תשובותיו המתחמקות של התובע אינן מניחות את הדעת, ומלמדות כי קונה שיגיע אל התובע ולא יהיה מוכן לשלם לתובע דמי תיווך, לא יעבור את הסף ולא יגיע אל הנתבעים בנסיון לקדם עסקה. זאת בניגוד ברור לאינטרס של הנתבעים.
- ברעא 7706/22 ציפורה שרה סינגר אטיה נ' אייל אבידן (פורסם [נבו], 7.3.2023), קבע בית המשפט כי הסכם שכר טרחה של עורך דין, אשר תוצאתו ניגוד חריף בין האינטרס הלגיטימי של הלקוח לבין האינטרס הכלכלי של עורך הדין, אינו עולה בקנה אחד עם חובת האמון שעורך הדין חב ללקוח וסותר את תקנת הציבור.
בהיקש מפסק הדין לענייננו - ההוראה בהסכם הבלעדיות כפי שמפרש אותה התובע, אשר תוצאתה ניגוד עניינים בין האינטרס של הנתבעים להתקשר בעסקה הטובה ביותר, אינטרס שהתובע מחוייב לו, ובין האינטרס הכלכלי של התובע (לקדם עסקה רק עם קונה שמוכן להתקשר איתו בהסכם תיווך), אינה עולה בקנה אחד עם חובת האמון שהתובע חב לנתבעים וסותרת את תקנת הציבור.
- כשהנתבע הבין שקיים חשש שהתובע דואג לאינטרס הכלכלי שלו עצמו (לקבל דמי תיווך גם מהקונה) לפני שהוא דואג לאינטרס של הנתבעים (להתקשר בעסקה המיטבית מבחינתם), וכשהוא הבין שהתנהלות זו של התובע עלולה לסכל את העסקה שעומדת על הפרק, זכותו היתה לנהל את המו"מ מבלי לערב את התובע. זאת מבלי לגרוע מזכותו של התובע לקבל דמי תיווך בשיעור 2% בתוספת מע"מ.
הדברים עלו בהתכתבות ווטסאפ בין הצדדים מיום 20.2.23, שם כותב הנתבע לתובע:
"נכון לעכשיו אני מעוניין לנהל את הארוע של המכירה לבד.
כפי שהסברתי לך האינטרס שלי חייב להיות לפניי הכל
ובהגדרת הבלעדיות כפי שאתה רואה אותה ישנה התנגשות חזיתית בין האינטרס שלי לשלך
וכפי שציינתי בפגישה האחרונה כי אני צריך לחשוב על זה היות ויש לדעתי בעיה...