גם הנספח להסכם- "הרשאה לטיפול בחיובי/ תשלומי חכירה עירונית", אשר נחתם בנוסף לייפוי הכוח שניתן לעו"ד מיוחס, מעיד כי מר קוטלר התחייב לבצע בעצמו טיפול מול הרשויות. הרי למי שכל תפקידו הוא לתווך, לא מוסרים הרשאות כאמור.
יתרה מכך, סעיף 2 להסכם מציין כי נקיטה בהליכים משפטיים, היא רק נדבך אחד של הטיפול בהפחתת דמי החכירה ועל פי סעיף 5 ייתכן שטיפול משפטי לא יידרש כלל. כל זאת כאשר במבוא להסכם צוין "הואיל: הלקוח מעוניין שהחברה תטפל מול עיריית ת"א והרשויות בכלל."
ככל שתתקבל גרסת התובעת, המסקנה תהיה כי כבר במועד חתימת ההסכם, התובעת השלימה כביכול את חיוביה, שכן החתימה נעשתה לאחר שיווק הרעיון ולאחר שהתקיימה פגישה במשרדו של עו"ד מיוחס. פרשנות זו אינה יכולה לעמוד, שכן ההסכם נוקט בלשון עתיד בכל הנוגע להתחייבות התובעת.
עוד טענה הנתבעת כי גרסת התובעת, לפיה תפקידה הסתכם כביכול בתיווך היא אבסורדית, שכן היא הופכת את ההסכם כולו ל"חוזה פסול" שדינו בטלות בהתאם לקבוע בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, ולאור כלל 11 ב(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986. טענותיה של התובעת אף מייחסות לעו"ד מיוחס פעולה בניגוד לסעיף 56 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961, בכך שלכאורה שידל על ידי אחר, למסור לידיו עבודה מקצועית. חזקה על עו"ד מיוחס כי לא היה נותן ידו לאמור. הנתבעת ציינה כי במהלך הטיפול בעניינה, עו"ד מיוחס בחר לפרוש מן הייצוג והתיק הועבר לטיפול עו"ד אידלמן, שעבר לעבוד במשרד עורכי דין אחר.
גרסת התובעת אינה מתיישבת גם עם הסכום החריג שביקשה לעצמה, העולה על שכר הטרחה של עורך הדין עצמו בשיעור 6.3%, ואילו התובעת דורשת עמלה בשיעור 7.5%. ברור כי תשלום בשיעור גבוה שכזה נועד לביצוע טיפול מול הרשויות, ולא כדמי תיווך של הפניית לקוח לעורך דין.
ככל שהתובעת התכוונה לגבות תשלום בשיעור 7.5% עבור תיווך, היה עליה לציין זאת באופן ברור בהסכם עצמו. אלא שהנתבעת לא הייתה מסכימה להתקשר בהסכם שכזה. הנתבעת קיבלה הצעות מגורמים אחרים שהציעו לה את שירותיהם בסכום נמוך מהצעת התובעת והנתבעת הסכימה להתקשר עם התובעת, רק בשל המצגים לפיהם מר קוטלר יבצע טיפול מול הרשויות.
רק מתוך כתב התביעה נודע לנתבעת לראשונה, כי התשלום לתובעת נועד כדמי תיווך בלבד ולא עבור טיפול מול הרשויות. מדובר בהטעיה המזכה את הנתבעת בביטול ההסכם.