בית-המשפט שאל שאלה זו, בדיון שהתקיים ביום 25/3/2002, ותשובתו של משיב 3 היתה כהאי לשנא:
”למיטב ידיעתי במצב הזה של שניים תומכים בקבלת המועמד ושניים מתנגדים, לא התקבלה החלטה המאשרת את כניסתם לחברה כמתבקש בתקנון ואז כמו בכל מקרה כזה תגובתם לפנות לערכות, לביהמ"ש" (עמוד 19 לפרוטוקול).
בא-כוח מילמוס אף פנה באותו יום והודיע לחברה על "אי חוקיות" ההחלטה שענינה סירוב לאשר את העברת המניות למילמוס ורישומן על שמה.
אכן, דירקטוריון החברה רשאי לסרב לאשר העברת מניות ורישומן, אם אסיפת הדירקטוריון היתה חוקית, ואם תקנון החברה מסמיך את הדירקטוריון לעשות כן:
”הדירקטורים יכולים לסרב לרשום העברת מניות רק אם אסיפה חוקית של הדירקטוריון מחליטה כך. אם התקנה מסמיכה דירקטורים לסרב לרשום ודעות הדירקטורים חלוקות והם אינם מקבלים החלטה, יהיו חייבים לרשום את ההעברה" (א' פלמן: דיני חברות בישראל - להלכה ולמעשה, כרטא 1994, בעמוד 435).
אולם, החברה חייבת לרשום את העברת המניות כאמור - אם אין מתקבלת החלטה, או אם ההחלטה שנתקבלה היא "בלתי חוקית", לאמור שלא נתקבלה "באסיפה חוקית".
- בנסיבות הענין במקרה דנן, עולה השאלה: מה היה עושה בית משפט זה אילו באה לפניו בקשת מילמוס לכפות את אישור העברת המניות ורישומן על שם מילמוס, כאשר ההחלטה נתקבלה על-ידי שני הדירקטורים מטעם המשיבים בלבד, בלא נימוקים, לאחר שכבר בפתח הישיבה שהתקיימה ביום 3/8/1997 הודיעו הדירקטורים מטעם המשיבים כי הם "מסרבים לאשר את העברת המניות לחברת מילמוס". הא ותו לא (סעיף 5 לסיכומי המשיבים; נספח ד' לכתב ההתנגדות של המשיבים לבקשת הפירוק).
בית-המשפט במקרה כזה, לאחר שמיעת בעלי הדין, היה אוכף את האישור והרישום של העברת המניות, וכי איזה טעם יש לסרב לאשר את העברת המניות ורישומן על שם מילמוס. מניות אלא נרכשו כדין מן החברות הזרות ואין מקום לסרב את העברתן למילמוס. מכל מקום, לא שמענו כי היה בפי הדירקטורים מטעם המשיבים איזה נימוק שהוא לסירוב, ואם היה להם כזה, הם הכמינוהו בלבם. היום, ובדיעבד, מעלים המשיבים טענות כלפי מילמוס בשל בקשת הפירוק, כאילו כל כוונתה של מילמוס היתה מלכתחילה לגרום לפירוק החברה או לנישול זכויותיהם של בני כהן בחברה. טענות אלה מקומן להישמע בבקשת הפירוק גופה, ולא בבקשה לסילוקה על הסף. אפילו נקבע בתקנון החברה כי הדירקטורים אינם חייבים לנמק את סירובם, הרי נימוק לסירוב יידרש בבית-המשפט, ולעולם יבחון בית-המשפט אם הסירוב הוא בתום לב, נעדר שרירות או רוע לב, או אם הוא נעשה למטרות צדדיות או חששות שאין להם בסיס ואין בהם ממש.