אשר לטענה בדבר מימוש חופש הביטוי באופן הפרטי של השדרן, הוסיף בית המשפט העליון וקבע בסעיף 23 לפסק הדין כי:
"אשר ל"פן הפרטי" של חופש הביטוי, אין עומדת לפלוני זכות בלתי מוגבלת בזמן להמשיך ולשדר תכנית באמצעי שידור ציבורי. קיומו של חופש ביטוי אין פירושו כי כל אמצעי אפשרי למימוש חופש הביטוי פתוח לעולם בפני הפרט ללא הגבלה (פרשת המפקד הלאומי, פסקה 19 לפסק דיני). דין זה חל על עניינו של העותר."
הנה כי כן, גם ההלכה הפסוקה עסקה בהחלטת ההנהלה המוחלת מכאן ואילך ואמנם קבעה כי בכל הנוגע ללוח השידורים או לתכנים מכאן ואילך - להנהלת התחנה סמכות אשר ניתן להגדירה כמכרעת. אלא, שאין בפסיקה כל קביעה הנסבה על מקרה בו קיימת מחלוקת בדיעבד בדבר אמירה זו או אחרת ובשאלה האם הנהלת התחנה היא זו אשר תקבע האם מדובר באמירה החוסה תחת חופש הביטוי או שמא מפרה את כללי הרגולציה, במסגרת היחסים בינה לבין השדרן.
- כריכוז - לגישתי לשון החוזה במקרה דנן, מלמדת על פניו על כך שהסיפא לסעיף 2.7 וזכות ההכרעה המסורה לתחנה, חלה על מקרה בו ניתן מראש למנוע את האמירה ולא על השאלה האם מהווה האמירה הפרה של הדין ושל ההסכם. נוסף על כך, אינני סבורה כי הוכח קיומו של נוהג במקרה הספציפי - המרחיב את היקף שיקול דעתה המוחלט של התחנה והכרעתה. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי ניתן לאפשר - בלא עיגון כלשהו - קביעה דרקונית ובהתאם לה לנתבעת תהיה הזכות להכריע בשאלה האם הפר השדרן את כללי הרגולציה ובפועל יוצא מכך, האם הופר ההסכם בין הצדדים אם לאו.
- בהתאמה, הרי שבניגוד לטענתה של הנתבעת כפי המפורטת בסיכומיה, השאלה האם הפר זהבי את ההסכם בין הצדדים באמירתו, אינה מתחילה ומסתיימת בהכרעת התחנה, אלא שיש מקום לבחון האם בפועל הפרה האמירה את כללי הרגולציה. דא עקא, שלאור פרשנות הנתבעת ולפיה היא בעלת זכות ההכרעה בשאלה האם הפר זהבי את הוראות הרגולטור אם לאו - פרשנות אשר אינני מוצאת לקבל כפי שפורט - לא טענה הנתבעת בסיכומיה כל טענה הנוגעת לאמירה גופה. קרי לא נדרשה כלל לשאלה האם אמנם מדובר באמירה המהווה הפרת הוראות הרגולטור אם לאו. ודוקו - אמנם בסיכומיה טענה הנתבעת כי מדובר באמירה שאינה מקובלת, החורגת ממסגרת המותר ואולם, לא פירטה לא מיני ולא מקצתי איזה הוראות חוק הפרה אמירה זו ובמה בדיוק הפרה את הוראות הרגולטור. בנסיבות אלו, משנקבע על ידי כי אין לקבל את טענת הנתבעת ובהתאם לה הוראת סעיף 2.6 מקנה לה את זכות ההכרעה הבלעדית באשר לשאלה האם הופרה הוראת הרגולציה אם לאו - ומשכאמור הנתבעת לא הבהירה איזה הוראה הופרה באמירה - דין טענתה ולפיה הפר זהבי את הוראת סעיף 2.6 ההסכם בין הצדדים, הואיל והפר את הוראות הרגולטור - להידחות.
- לשם שלמות היריעה, אציין כי מסקנתי זו נתמכת גם מהעדויות אשר נשמעו בהליך, מהן עולה כי שמיעת האמירה בכללותה, בקונטקסט המלא שלה, מלמדת כי בדבריו לא פגע זהבי ב"קדושי ישראל" או בציבור הדתי בכללותו. אלא שבאמירתו - אשר נאמרה בעקבות ידיעה ובהתאם לה 174 קשישים נמצאו גלמודים ללא רוח חיים בבתיהם - העביר זהבי ביקורת כלפי חוסר המעש של פוליטיקאים, אשר לגישתו של זהבי, תחת לפעול מטיפים רק לשמירה על הדת ומשכך, הוסיף ואמר כי באותה מידה יכולים הם לתלות עצמם עם התפילין שלהם. בהקשר זה במסגרת עדותו העיד זהבי בשורות 23-27 בעמוד 25:
"העד, מר זהבי: הדרישה שלו שאני אתנצל הרגשתי שאין לי על מה להתנצל והוא גם מוציא דברים מהקשרם הוא לא התייחס לכל הדברים שאמרתי כי אז ההקשר היה מובן והפך אותי לשונא יהודים ושונא דת דבר שגרם לי לקבל איומים, לחטוף מכות פעם אחת ושוב אני נזהר בלשוני אבל הוא לא היה דמות שאיתו הייתי יכול להתייעץ כי הוא לא היה איש מקצוע."