"העד, מר צלקובניק: שימרתי את האופציה להחזיר אותו וזה גובה במשלחות שהגיעו אני חושב גם למשרד אותך שנגמרו בתחינה שיחזור בו מהדברים ויגיע לכן הפרקטיקה של ההשעייה לא הופסקה או לא נגדעה בשל האופציה שאולי אפשר להחזיר היה נראה לנו, "
עוד העיד צלקובניק בשורה 7 בעמוד 94 במענה לשאלה מדוע עד ליומו האחרון בתפקיד לא הפסיק את ההתקשרות עם זהבי כי: "סיום ההתקשרות הוא לא משהו שרצינו בו."
נוסף על כך, העיד צלקובניק כי הנתבעת עשתה מאמצים - באופן חסר תקדים - על מנת להשיב את זהבי לשידור, עובדה המלמדת לגישתי חיזוק לכך שהאינטרס של הנתבעת הייתה להשיבו לשידור ולא לבטל את ההסכם עמו. כך בשורות 21-26 בעמוד 88:
"אני לא זוכר ב-8 שנותיי ברדיו הססגוני ביותר בישראל רדיו שמשדרים בו בן כספית וגיא פלג ואנשים דעתניים מעניינים עיתונאים בכירים ובולטים עם קול ברור לא זוכר כזאת סיטואציה של תחנה שמתכנסת כולם לדבוקה ועושה ככל שביכולתה להחזיר את נתן, לא זוכר כזה אירוע"
וכן, העיד צלקובניק, באופן ישיר באשר לסוגיית ביטול ההסכם, החל משורה 30 בעמוד 92 ועד שורה 5 בעמוד 93:
"עו"ד אפשטיין: למה לא סיימת את החוזה? למה לא סיימת את החוזה עזוב מה אני כותב לך שהחוזה בפועל מסתיים עזוב הכל למה לא סיימת את החוזה כי אם כדי לחבר את כל התזה שלך שאתה זהבי הוא מאוד חשוב לך וזהבי טוב לך לרדיו בתנאים מסוימים ובתנאים אחרים אתה לא מבליג למה לא אמרת לו אדון זהבי תודה רבה על 25 שנה תודה רבה על המהלכים בוא נסיים כן תשדר עוד שבועיים לא תשדר עוד שבועיים אין שום החוזה מאפשר לך לסיים אותו לכן השאלה למה אתה לא סיימת את החוזה עד יומך האחרון ב-103?
העד, מר צלקובניק: מר אפשטיין אני חושב שזה היה יודע או אומר מרצון כן להחזיר את נתן זהבי מכל הסיבות שאמרת. יחד עם תוכניתו המיוחדת."
בדומה העיד עו"ד סומר באשר לטיבה של התכנית בשורות 25-26 בעמוד 6 כי:
"היא תוכנית שסיפקה קול חברתי משמעותי ביותר. היא תוכנית שהייתה אחד מעמודי התווך של הרדיו במשך שנים רבות. חד משמעית."
- כריכוז הנני סבורה כי הנתבעת לא הייתה זכאית להשעות את זהבי מתפקידו ואולם, עשתה כן שלא כדין, מבלי לשלם לתובעים שכר בתקופת ההשעיה וזאת, תחת לבטל את ההסכם, להתחיל את ספירתה לאחור של תקופת אי התחרות, אשר במהלכה חלה עליה החובה לשלם לתובעים שכר.
לשם שלמות היריעה ובכל הנוגע לזכות לביטול ההסכם, הנני מוצאת לציין כי שני הצדדים הפנו בטעות באשר לאפשרות זו להוראות סעיף 82 להסכם משנת 1997, המאפשר ביטול ההסכם מכל סיבה שהיא על ידי מתן הודעה מוקדמת. אלא, שכפי שהקדמתי וציינתי, ההסכם הרלוונטי אשר חל על הצדדים הוא ההסכם משנת 2007. בהסכם זה האחרון לא קיימת תניה המאפשרת ביטול ההסכם בהודעה מוקדמת, אלא תניות אחרות אשר מאפשרות ביטול ההסכם במקרה של הפרה. הואיל ואף לא אחד מהצדדים טען כי מסר הודעה בדבר בטלות ההסכם, ממילא בחינת השאלה מכוח איזה הוראה בהסכם ניתן להודיע על ביטולו, אינה נדרשת. יחד עם זאת, אציין כי בנסיבות המקרה דנן, יכל כל אחד מהצדדים להודיע על ביטול ההסכם בהודעה זמן סביר מראש. זאת בנסיבות בהן, תוקפו של ההסכם הוארך בפעם האחרונה עד למרץ 2019, ממועד זה לא חתמו הצדדים על הסכם או נספח המאריך את תוקפו, משכך הפך ההסכם להסכם לתקופה שאינה קצובה - הסכם אשר ניתן לבטל בהודעה בתוך זמן סביר (ראו - עניין חברת חלקה, בפסקה 39().
- די בקביעה ובהתאם לה נהגה הנתבעת שלא כדין עת השעתה את זהבי משידור, בלא לשלם לו את שכרו, כדי להוביל לקביעה ולפיה נהגה הנתבעת שלא כדין בדרישותיה. אולם, לשם שלמות היריעה, הנני סבורה כי גם בדרישתה להעמדת בטוחות או התחייבויות כספיות, חרגה הנתבעת מזכויותיה לפי ההסכם, הוסיפה על תניותיו תניה חדשה - אשר לא קיימת לה זכות לאוכפה. משכך לטעמי, בדרישה להפקיד ערבויות כספיות - שאינה קיימת בהסכם, יצרה הנתבעת הצעה חדשה להסכם, אשר זהבי יכל לקבל או לסרב לקבל ואולם, מדובר בדרישה אשר אינה ניתנת לאכיפה בגדרו של הסכם זה. אציין כי במסגרת סיכומיה טענה הנתבעת (ככל הנראה הואיל ולא היה בידיה להציג ביסוס בדין או בהסכם לדרישתה זו( כי לא דרשה בטוחות כספיות לקיום התחייבויותיו של זהבי מכאן ואילך, אלא רק כי הצדדים יסדירו נוהל אשר יחול מכאן ואילך. טענות אלו של הנתבעת אין בידי לקבל. זאת ראשית הואיל וכעולה ברורות ממכתב עו"ד סומר מיום 5.2.23 (אשר הסעיפים הרלוונטיים בו הובאו כלשונם לעיל בסעיף 61 לפסק הדין( - הנתבעת דרשה כי זהבי יסכים להתחייב לשאת בתשלום מחצית מכל קנס אשר יושת על הנתבעת להבא בגין אמירותיו - קרי כיוונה בהחלט לבטוחות כספיות. לכך יש להוסיף את עדותו של מר סומר, אשר הובאה לעיל בסעיף 62 לפסק הדין ולפיה הנתבעת לא הייתה נכונה להסתפק בהתנצלות אלא ביקשה כי יובטח שהתנהלותו של זהבי לא תשנה בכל ארבעה חודשים.
מכאן לשאלה האם הדרישה לבטוחות כספיות היא כדין. אשר לכך וראשית - אין חולק כי ההסכם אינו כולל מנגנון של בטוחות כספיות או בטוחות כלשהן המבטיחות קיום התחייבויותיו של זהבי, אלא שקבועה במסגרתו רק אפשרות לביטול ההסכם. לשלמות היריעה, אפשרות להתנאת קיום הסכם בבטוחות - מקום בו ההסכם אינו כולל בטוחות כאמור - אינה קיימת גם בדין הכללי. בנסיבות אלו, דרישה זו מהווה הלכה למעשה הצעה חדשה להסכם, אשר זהבי לא היה חייב לקבלה ומשעמדה עליה הנתבעת, יכלה הנתבעת - בהתאם לזכותה כפי שפורט בסעיף 69 לעיל, להודיע לתובעים על ביטול ההסכם בתוך זמן סביר ולשאת בכל התחייבויותיה הנובעות מכך. במאמר מוסגר, אוסיף בהקשר זה על האמור לעיל כי, על פניו בנסיבות בהן סברה הנתבעת כי זהבי עתיד לשוב ולהפר את ההסכם, יכלה לטעון הנתבעת להפרה צפויה, כביסוס נוסף לדרישתה לביטול ההסכם ואולם- דרישתה לקבלת בטוחות כאמצעי למניעת הפרה צפויה - אין לה כל ביסוס בהסכם נשוא הדיון או בדין.
- כסיכום ביניים עד כה -לגישתי בהתאם לפרשנות הוראות סעיף 2.6 להסכם, לא מסורה לנתבעת זכות ההכרעה בשאלה האם במישור היחסים החוזיים בין התובע לבין, הפר התובע את הוראות הרגולציה ומשכך, אף הפר את הוראות ההסכם. בהינתן האמור ומשלא הוכח כי זהבי אמנם הפר את הוראות הרגולציה באמירתו (ועל פניו הוכח ההיפך( - הרי שלא הוכח כי זהבי הפר את הוראות סעיף 2.6 להסכם בעצם אמירתו. עוד הוספתי וקבעתי, כי גם ככל שלנתבעת זכות לדרוש כי זהבי לא יתבטא להבא באופן בו התבטא ונוסף על כך, יכול שבנסיבות יכולה היא לדרוש כי זהבי יתנצל - הרי שבסנקציה הנוספת בה נקטה הנתבעת - השעית זהבי וכן, בדרישתה להעמדת בטוחות לקיום ההסכם מכאן ואילך - חרגה הנתבעת מגדר המותר לה בהסכם ובדין.
- משנקבע על ידי כי הנתבעת נהגה שלא כדין ושלא בהתאם להסכם עת השעתה את זהבי, יש לבחון את השאלה לאיזה סעד זכאים התובעים בגין כך. התובעים טוענים כי הם זכאים לסעד הזהה לתמורה החוזית החודשית בתקופת ההשעיה וזאת, בחישוב עד למועד הגשת תצהירו של זהבי - קרי במכפלת 27 חודשים. זאת בין ככל שהם זכאים לשכר הואיל וזהבי היה בסטטוס מושעה ובין כפיצויי קיום ההסכם והסתמכות. הנתבעת מנגד טוענת כי התובעים אינם זכאים לקבל סעד כלשהו הואיל וזהבי הפר את ההסכם. נוסף על כך טוענת הנתבעת כי הנזק לא הוכח ולבסוף טוענת הנתבעת כי זהבי לא עמד בחובתו להקטנת הנזק. לאחר שבחנתי את טענותיה של הנתבעת מצאתי לדחות את טענותיה הראשונה והשלישית ולקבל באופן חלקי את טענתה בדבר הוכחת הנזק.
ובפירוט - ראשית, בכל הנוגע לטענות בדבר הפרת ההסכם על ידי זהבי. הרי שכמפורט לעיל בהרחבה, לא מצאתי לקבל את טענותיה של הנתבעת ובהתאם לה הפר זהבי בעצם אמירתו את ההסכם בין הצדדים. יתרה מכך, משהובהר כי ממילא הנתבעת לא הייתה מוכנה להסתפק בהתנצלותו אלא הוסיפה דרישה נוספת אשר אינה קבועה בהסכם - הרי שממילא לא הוכח כי זהבי הפר את ההסכם משלא נשמע להנחיותיה של הנתבעת, אלא שהנתבעת היא זו אשר הציגה דרישה שלא בהתאם להסכם. זאת ועוד, מקביעתי ולפיה השעתה הנתבעת את זהבי, שלא כדין, מבלי לשלם לתובעים את התמורה החוזית, עולה כי הנתבעת עצמה הייתה זו אשר הפרה את ההסכם בין הצדדים - במסגרתו התחייבה לתשלום חודשי בגין כל חודש התקשרות. בנסיבות אלו, נדחית הטענה ולפיה זהבי הפר את ההסכם ומשכך, לא זכאים התובעים לפיצוי כלשהו.
- אשר לטענתה של הנתבעת ולפיה הנזק לא הוכח - פותחת הנתבעת וטוענת כי הנזק לא הוכח בשים לב לכך שטענותיהם של התובעים בכל הנוגע לגובה הנזק לא היו עיקביות. זאת משהתובעים טענו לסכומים שונים, בתביעה, בתצהיר המשלים ובסיכומים. עוד טוענת הנתבעת כי סכום התמורה החוזית עליו הוסכם בין הצדדים לא הוכח, הואיל והתובעים לא הציגו כל ראייה המלמדת על התשלום אשר שולם בפועל ונוסף על כך טוענת היא כי ממילא במסגרת הדיון התחוור כי סכום התמורה החוזי הופחת לסך של 25, 000 ₪. לבסוף טוענת הנתבעת כי התובעים הרחיבו חזית, הואיל ולראשונה בסיכומיהם עתרו לתשלום נזק בקונסטרוקציה חדשה של עוולה נמשכת, במסגרתה נטען כי הליכי ההשעיה לא הסתיימו כדין וכי הרדיו מחזיק את זהבי במצב מתמשך של כליאה חוזית. כפי שהקדמתי וציינתי את טענותיה של הנתבעת בכל הנוגע לשיעור הנזק הנני מוצאת לקבל באופן חלקי, כך שסכום הנזק יועמד על מכפלת 25, 000 ₪ ב - 27 חודשים.
להלן ההנמקה בבסיס הכרעתי זו - אפתח ואציין כי יש ממש בטענת הנתבעת ובהתאם לה התובעים לא היו עיקביים בטענותיהם בדבר גובה נזקיהם. כך בכל הנוגע לנזק הנובע מאי תשלום תמורה בתקופת הפסקת השידור, העמידו התובעים את הסעד בתביעתם על סך של 264, 250 ₪ ונוסף על כך עתרו לתשלום סך נוסף אשר הועמד על - 2, 632, 500 ₪ בגין נזק שגרמה הנתבעת בהפרת החוזה, כשמנעה למעשה מהתובעים להמשיך ולהתפרנס. בתצהיר המשלים אשר הוגש על ידי זהבי, בכל הנוגע לסוגיית הנזק, נטען כי הנתבעת צריכה לשלם לתובעים מחודש נובמבר 2022 ועד למועד התצהיר- קרי בגין 27 חודשים - סך 50, 000 ₪ לחודש וכן, טוענים הם כי יש להוסיף על תשלום זה השלמה עד למועד פסק הדין. עוד נטען כי לחלופין זכאים התובעים לסך 400, 000 ₪ עד למועד הגשת התביעה. ואילו בסיכומיהם טוענים התובעים כי בגין אי הודעה על סיום החוזה ובגין המשך הצגת מיזם וההפרה המתמשכת זכאים התובעים לתשלום סך 50, 000 ₪ כפול 27 חודשים - קרי 1, 350, 000 ₪ ואינם עותרים לתשלום סכום ההפרש עד למועד פסק הדין. לחלופין בגין ראש נזק זה טענו כי הם זכאים לתשלום בעבור 8 חודשים מיום השידור ועד למועד הגשת התביעה בסך 400, 000 ₪. ולחלופין טענו לפיצויי הסתמכות העומדים על 50, 000 ₪ כפול 27 חודשים.