הסכמי מכירה כלשהם – של הקוֹנָה עם אחמד, ושל הנהג עם המוסך לא הובאו וגם לא הובאו כל עדים שיכולים לאשר את טענותיהם, פרט לכך שנציג החֶבְרָה העיד, כי אכן בעל המוסך פנה אליו בנוגע לרשיון הרכב וזה השיב לו שכל עוד תמורת הרכב לא שולמה לא ניתן להעביר בעלות. כמו כן, הסתבר, כי על הרכב היה עיקול ומשכך ממילא, לא ניתן היה למכור את הרכב.
כאשר נשאל הנהג כיצד הגיע הרכב לידיים שלו השיב: "אני משיב שקיבלתי ממחמוד עבדל עזיז. כאילו קניתי את הרכב ב- 6,000 ₪ ושהחזרתי את הרכב לאחר חודש חודשיים הוא החזיר לי 4,000 ₪. כאילו שאני השכרתי את הרכב חודש חודשיים. הרכב היה מעוקל על שם הנתבעת-2" (פרוטוקול, עמ' 12 שורות 19-17).
הווה אומר, בהיות הרכב מעוקל ובבעלות החֶבְרָה, ממילא לא יכלה להתבצע מכירתו אלא לכל היותר מסירת זכות השימוש בו. עסקת מכירה לא הושלמה על פי חוק המכר באף אחד מן המקרים והרכב נותר בבעלות החֶבְרָה כפי שהיה מלכתחילה. לכל היותר, יכלו החֶבְרָה והקוֹנָה בהמשך למסור את זכות השימוש ברכב לאחרים, תמורת תשלום, כפי שאכן עשו.
העולה מן המקובץ, כי הקוֹנָה נותרה בעלת חזקה, שליטה וזכות שימוש ברכב. נסיונה להסיר מעל עצמה את האחריות בכך שמסרה את זכות השימוש ברכב לאחרים תמורת תשלום, כאשר זו נעשתה תוך הפרת החוזה עם החֶבְרָה ובעדר זכות חוקית לכך אינה יכולה להצליח, במיוחד כך כאשר הקוֹנָה ידעה שהרכב לא מבוטח, שכן גם היא עצמה נסעה בו באופן כזה.
- אשר ליסוד ההיתר שגם הוא נדרש לצורך הקמת זכות החזרה, קיימת חזקה עובדתית כי הנוהג בכלי רכב נוהג ברשות הבעלים והמחזיק, כאשר הפרשנות היא כי די אף בהיתר מכללא (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662 (להלן: "עניין קלקשטיין"); ע"א 483/84 קרנית נ' עוזי, פ"ד מא(4) 754; ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81). ניתן לסתור חזקה זו אם יוכיח הבעלים או המחזיק, כי לא היו לו כל שליטה, פיקוח או זיקה לרכב, כי לא היה כלל במצב בו יכול היה לאסור את השימוש וכי אין בו "אשם". עוד נפסק כי די במתן רשות ראשונית כדי לקבוע שמדובר בהיתר לצורך זכות החזרה של התובעת (ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821).
לעניין חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית, הרחיב כב' השופט עמית ברע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (21/11/2010), בקובעו שהמדובר בחזקות שבעובדה שמקורן בנסיון החיים ובשכל הישר, והפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט זילברג בעניין קלקשטיין, שאין אלא להביאם כלשונם: