כלומר, על החברה המדווחת מוטלת החובה לבחון את המידע אשר מצוי בידה ולהפעיל את שיקול דעתה כדי להחליט, בהתאם לנסיבות, האם אותו מידע דרוש למשקיע הסביר לצורך קבלת החלטה הנוגעת להשקעותיו בניירות ערך. ככל שהתשובה תהא חיובית יחשב המידע כמידע מהותי החייב בדיווח, כאשר על החברה מוטלת החובה לדווח על מידע מהותי ומידע מהותי בלבד.
פרט מטעה בדיווח
- "פרט מטעה" מוגדר בסעיף 1 לחוק ניירות ערך, כדלקמן:
"לרבות דבר העלול להטעות משקיע סביר וכל דבר חסר שהעדרו עלול להטעות משקיע סביר".
סעיף 44א1 שכותרתו "פרט מטעה" קובע בס"ק (א) כי:
"בטיוטת תשקיף, בתשקיף, בדוח, בהודעה, במסמך או במפרט הצעת רכש, המוגשים לפי חוק זה לרשות (בסעיף זה - דיווח), לא יהיה פרט מטעה".
- אם כן, הגדרתו של "פרט מטעה" כוללת הן פרסום של מידע מטעה והן "כל דבר חסר שהעדרו עלול להטעות משקיע סביר". סיפא הסעיף הדנה בדבר חסר היא הרלוונטית במקרה שלפנינו. לעניין זה, יפים דברי המלומדים מוטי ימין ואמיר וסרמן תאגידים וניירות ערך 214 (2006) (להלן: "ימין ווסרמן") [ההדגשות שלי, ח.כ.]:
"התחולה הגורפת של הגדרת 'פרט מטעה' הודגשה בפסיקה שדנה בנושא, והיא באה לידי ביטוי בעניינים מרכזיים אחדים. ראשית, מלשון ההגדרה ברור כי פרט מטעה עשוי להתקיים לא רק אם הוטעה המשקיע בפועל, אלא גם אם עלול היה להיות מוטעה. שנית, ההטעיה יכולה להיות באמירה פוזיטיבית וגם באי-אמירה, דהיינו במחדל. ההגדרה נמנעת מהתייחסות לתוכנו של הפרט המטעה ומסתפקת באפשרות הגלומה בו להטעיה. אשר על כן אם מדובר באמירה פוזיטיבית, אין היא חייבת להציג בהכרח נתונים שקריים על מנת שתהווה פרט מטעה, ואפשר שתציג נתונים נכונים, אם כי בדרך מטעה".
וראו גם דבריה של המלומדת פסרמן-יוזפוב (שם, בעמודים 235-234) [ההדגשות שלי, ח.כ.]:
"לחובת הגילוי שני פנים: הפן החיובי קובע את עצם החובה ליזום מסירת מידע מהותי, והפן השלילי קובע חובה שלא להטעות. חוק ניירות ערך מגדיר 'פרט מטעה' הן כפרט שהימצאותו עלולה להטעות משקיע סביר והן ככל דבר חסר שהיעדרו עלול להטעות את המשקיע. מכאן, שכדי שגילוי לא ייחשב למטעה, לא די בכך שנושא מסוים הובא לידיעת הציבור. יש לוודא כי הדיווח באותו עניין יהיה דיווח מקיף ומלא. לא די בפרסום חלקי של אמירות הנכונות כשלעצמן, אם אין בהן כדי להעניק למשקיעים תמונה נכונה של המצב בכללותו".
- על פרשנות המונח "פרט מטעה" חלים עקרונות היסוד בדיני ניירות הערך אשר הוזכרו לעיל, הם עיקרון הגילוי הנאות ועיקרון המהותיות. על אף שלשון חוק ניירות ערך אינה כוללת דרישה מפורשת למהותיותו של הפרט המטעה, הפסיקה יצקה לתוך החוק את עיקרון המהותיות. ראו דבריו של כב' הנשיא ברק ברע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97, 107 (1997) (להלן: "עניין פולק") [ההדגשות שלי, ח.כ.]:
"השאלה היא אפוא, אם היעדר פרטים ... 'עלול להטעות משקיע סביר'? אכן, פרט הוא מטעה אם משקיע סביר עשוי לטעות בו... ההטעיה עשוי שתהא על-ידי גילוי פרט מטעה; ההטעיה עשוי שתהיה על-ידי אי-גילוי פרט שיש בו כדי להביא לידי הטעיה (ראה י' גרוס 'היקף חובת הגילוי בתשקיף החברה' [13], בעמ' 684). אכן, לעתים אי-גילוי של פרט מהותי שקול כנגד גילויו של פרט מטעה".