עוד ציין השופט אנגלרד כי "הפתרון לשאלת הקשר הסיבתי הוא קשה ומסובך שעה שירידת השער של ניירות הערך היא תוצאה של תנודות השוק" וכי במקרים כאלה ניתן לאמץ פתרונות שאומצו בפסיקה האמריקנית אשר התמודדה עם בעיית הקשר הסיבתי באמצעות פיתוח כללים לחישוב גובה הנזק (שם, בעמ' 401-400). השופט אנגלרד עמד על כך שבארצות הברית פותחו מספר דרכים לחישוב הנזק שנגרם למשקיעים בניירות ערך, ובהן שלוש שיטות עיקריות: השיטה הראשונה היא שיטת "חיסרון הכיס" (out of pocket rule) במסגרתה נדרש התובע להוכיח כי "התנהגותו העוולתית של הנתבע היא אשר גרמה לירידת מחיר השוק של נייר הערך הנדון" (שם, בעמ' 401). כפי שמציין השופט אנגלרד, שיטה זו "מקפיד[ה] הקפדה מלאה על הדרישה כי התובע יראה קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשה הנתבע לבין הפסדו" (שם); השיטה השנייה עליה עמד השופט אנגלרד היא שיטת "פיצויי הביטול" (rescissionary damages) לפיה התובע מפוצה על ההפרש בין מחיר רכישת נייר הערך ובין מחיר השוק שלו בסמוך לאחר גילוי ההפרה. לפי שיטה זו עצם ההתנהגות העוולתית מבססת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה ובין הנזק (שם, בעמ' 406-402); השיטה השלישית עליה עמד השופט אנגלרד היא שיטת ביניים ה"מצויה, במובן מסוים, בתווך בין שתי השיטות האחרות" (שם, בעמ' 404). לפי שיטה זו עצם הפרת החובה מקימה זכאות לפיצוי בגובה ההפרש שבין מחיר הרכישה המקורי של נייר הערך למחיר השוק סמוך לאחר גילוי ההפרה ממנו ינוכה שיעור ירידות הערך שמקורן בתנודות שוק (שם, בעמ' 405, עוד ראו: עניין רייכרט ב', בעמ' 517). בנוסף ציין השופט אנגלרד כי ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה להכריע בשאלת קיומו של קשר סיבתי על פי נטלי הראיה (שם, בעמ' 406-405).
השופט אנגלרד הוסיף וקבע כי "אין לתפוס את הגישות השונות כבלעדיות, המוציאות אחת את האחרת, אלא כאפשרויות [...] שניתן לבחור ביניהן על-פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה" (שם, בעמ' 405). עוד קבע השופט אנגלרד כי במקרה אשר נדון בעניין קרטין יש לאמץ את הגישה לפיה עצם ההתנהגות העוולתית מבססת קיומו של קשר סיבתי וזאת משום ש"בנסיבות [...] של ריבוי פעולות ומחדלים במצב של ניגוד עניינים לאורך זמן, אין לשמוע את טענתו של מפר חובת הנאמנות כי אפשר שהנפגע היה מפסיד גם בניהול תקין של תיק ההשקעות. [...] בנסיבות אלה, הנפגע הרים את נטל ההוכחה בדבר קיום הקשר הסיבתי" (שם, בעמ' 406). בעניין רייכרט ב' שב בית המשפט והתייחס לשלוש השיטות שפורטו בעניין קרטין לצורך קביעת שיעור הנזק ובאותה פרשה נפסק (מפי השופט י' עדיאל) כי ככלל יש לחשב את הנזקים שנגרמו למחזיקים בניירות ערך באמצעות שיטת חיסרון הכיס וכי חישוב הנזקים באמצעות שיטת פיצויי הביטול ייעשה רק במקרים שבהם התקיים קשר חוזי בין התובע לנתבע (שם, 530-529, 546-545).