הניסיון לייחס להליך מהסוג שלפנינו את התואר "איזון משאבים": שהרי, בבחירת מונח זה בתקנות האגרות, ראה מחוקק המשנה מול עיניו את ההגדרה הסטטוטורית של המונח, כפי שהוגדר בחוק יחסי ממון בין בני זוג, ועל כן אין כל מקום אף להעלות על הדעת שניתן לפרש את המונח האמור בתקנות האגרות כאילו שמחוקק המשנה התכוון לקבוע הקלה מפליגה – קביעת סכום אחיד לאגרה עבור תביעת איזון משאבים – בכל סכסוך משפחתי הכרוך בפיצול רכושי; ואדרבה, סביר ביותר כי התכוון להעניק את ההקלה האמורה דווקא במסגרת הספציפית של הליכים לפי חוק יחסי ממון, ולא בכל הליך המוגש לבית משפט לענייני משפחה.
לפני סיום – בר"ע 5015-05-14
- מן המקובץ עולה כי אין באמתחתם של המבקשים כל טענה אשר בגינה יהיה זה מוצדק לדון בבקשתם בגלגול שלישי; ויתירה מזו, אף לגופו של עניין נוכחנו להראות כי ההחלטות דלמטה – בדין יסודן, וכי תביעות המבקשים כוללות מרכיבים כספיים (המפורטים בסעיף 9 לעיל) אשר יש לשלם עליהם אגרה בשיעור של 1% כפי שנקבע.
- דעת לנבון נקל, כי להחלטה דלעיל השפעה משמעותית ביותר להמשך ניהול ההליך בבית משפט לענייני משפחה, מאחר שמשמעה כי על המבקשים להשלים את תשלום האגרה על בסיס הקביעה כי תביעותיהם הינן תביעות כספיות, על כל המשתמע מכך. כבר ניתנו מספר החלטות בבית משפט זה – תוך כדי ניהול בקשת רשות הערעור של המבקשים – לעיכוב ההליכים דלמטה עד לתשלום האגרה המתחייבת או עד לקביעה כי המבקשים פטורים מלשלמה. לכאורה, אפוא, ההוראות לעיכוב ההליכים נשארו כעת במלוא תוקפן. אלא, שבינתיים השתנו הנסיבות, בשתיים:
ראשית, י. פעל בהתאם להוראות הרשם ובית משפט קמא בהחלטותיהם, והודיע כי הוא מכמת את תביעתו על סך 110 מיליון ₪ (100 מיליון ₪ ערך הסעד של רכישת מניות התובע בחברה; ו-10 מיליון ₪ ערך הפיצוי הנדרש בגין הפיקוח), ושילם בהתאם אגרה על סך 1,100,000 ₪; וכן פעל ג., ושילם אגרה בסך 100,000 ₪ בגין הסעד של השוואת תנאי דיווידנד, המוערכת בסך 10 מיליון ₪.
שנית, בהקשר זה אף נתן בית משפט קמא החלטה – בתמ"ש 54439-02-11 מיום 30.4.14 – בה דחה את בקשת המשיבים להתליית ההליכים לפניו בתובענה האמורה עד פירעון מלוא אגרת המשפט על ידי המבקשים.
על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור נפרדת (רמ"ש 5015-05-14) אשר תלויה ועומדת לפניי, בה טוענים כי הצהרות התובעים באשר לערכה המשוערת של החברה