לקנות לעצמה זכות בחוזה, ולו זכות חלקית. כפי שראינו (בפיסקה 4, לעיל), רכשה המשיבה את זכותה מחברת UFA, ויש לשער כי כמותה עשו גם מקצת הערוצים הזרים ששידוריהם מועברים בכבלים לישראל. ברי כי בחוזה ההתקשרות שלה עם UFAהייתה המשיבה יכולה להבטיח את זכויותיה – על-דרך חיובה שלUFA (ואפשר חיובו של מועדון וימבלדון אף-הוא) כי תאסור על בעלי זכויות כמותה, דהיינו כי תאסור על הערוצים הזרים – להעביר את שידורי הטורניר לישראל. תנאי מעין-זה אכן נכלל בחוזה ההתקשרות שבין UFA לבין המשיבה, אלא ש-UFA פטרה עצמה מאחריות משפטית למקרה ששידורים אלה אכן ישודרו. וכלשון סעיף 4 לחוזה ההתקשרות בין המשיבה לבין UFA:
Article 4. Limitation of the Exclusive Right
(1) ...
(2) UFA undertakes that it will obligate its other licensees to refrain from transmitting the Championships, wholly or in part, by any technical means to a substantial extent into the Territory of Licensee, but Licensee acknowledges that UFA shall not be held liable for any broadcast of the Championships in the Territory by a licensee of UFA or the club residing outside the Territory.
המשיבה ידעה אפוא כי נוטלת היא סיכון על עצמה – יש להניח כי UFA לא הייתה מתקשרת עם המשיבה בלא פטור-חסינות זה שהוענק לה – ובנסיבות אלו אין לה להלין אלא על עצמה בלבד.
- ועדיין לא דיברנו באינטרנט. אכן, נוכח האפשרויות הכמעט-בלתי-מוגבלות להעברת שידורים ברשת האינטרנט אין ספק שהעתיד יהיה מעניין ומסובך, ועוד נכונו לנו עלילות.
סוף דבר
- אם תישמע דעתי כי אז נקבל את העתירה ונדחה את תביעתה של המשיבה. נודה על אמת: תוצאה זו אינה משביעת רצון, אך ראויה וטובה היא לדעתנו מן התוצאה האחרת, זו שהורה עליה פסק-הדין שבערעור [1]. תוצאה שאנו מצביעים עליה אינה אלא הרע במיעוטו. סוגיה זו שאנו דשים בה סוגיה היא למחוקק לענות בה, למציאת האיזון הראוי בין האינטרסים המושכים לצדדים. נסיים אפוא את דברינו בקריאה אל
--- סוף עמוד 48 ---
הכנסת כי תמהר ותעשה להסדרה ראויה של הסוגיה שלפנינו בין ברוח ההצעה שהוצעה בתזכיר חוק זכות-יוצרים, תשס"ד-2003, בין בדרך אחרת, והכול להתאמתם של דיני זכויות היוצרים בישראל להתפתחות המואצת של הטכנולוגיה המתרגשת עלינו כל העת ולהסדר משפטי של הסביבה המודרנית שאנו חיים בה. חקיקה זו ראוי לה כי תיעשה במהֵרה, ויפה שעה אחת קודם.
- הכרעת-דין: אציע אפוא לחבריי כי נקבל את העתירה ונבטל את פסק-דינו של בית-המשפט העליון בערעור [1].
אחר הדברים האלה
- קראתי את חוות-דעתם החולקות של חבריי השופטים ריבלין ונאור, ועל עומדי נותרתי עומד כי אין להטיל על משדר-משנה אחריות כול-כוללת לזכויות יוצרים בחלקים אלה ואחרים שבשידור המקורי. הטלת אחריות מעין-זו אינה עולה בקנה אחד עם צורכי העולם המודרני, ולא בכדי בחרו שיטות משפט בעולם הרחב – ובחוק זכויות מבצעים ומשדרים, שיטת המשפט בישראל אף-היא – שלא להחיל על משדר-משנה את הדגם הרגיל של זכויות יוצרים, בשותלן תחתיו דגמים מודרניים שעיקרם היתר-מישרין מכוח החוק בצירוף לחובת תשלום תמלוגים. אסכים עם חבריי כמובן כי היתר מכוח החוק מעיד לכאורה על זכותו של בעל זכות היוצרים, ואולם בעוד שחבריי למדו מכאן על הזכות, למד אני על הצורך שנתעורר לשינויו של החוק הישן, חוק שכוחו אינו עוד עמו להתמודד עם תופעות העולם המודרני.
- חבריי סוברים כי פתרון ראוי לקשיים המתעוררים יכול שיימצא בשתי מערכות החוזים שלעניין, זו מערכת חוזים שבין המשדר המקורי לבין משדר-המשנה, וזו מערכת חוזים שבין בעלי-זכויות היוצרים לבין המשדר המקורי. אליבא דפתרון זה, ידרוש משדר-המשנה מן המשדר המקורי כי תובטחנה זכויותיו כלפי בעל זכויות היוצרים, דהיינו כי תושג הסכמתם של בעלי זכויות היוצרים להעברת השידורים בשידור משנה לישראל. במקרה זה ייכנסו מנגנוני-השוק לכלל פעולה, ואלה יסדירו את נושא התמחור. אלא שחבריי מניחים כמה הנחות היפותטיות, ומי לידנו יתקע כי הנחות אלו תתממשנה?
- הנה-כי-כן, מה יהא אם לא יסכים בעל זכות היוצרים כך להבטיח מראש את העברת השידורים למשדר-המשנה? אומר על כך חברי השופט ריבלין (בפיסקה 11 לחוות-דעתו):
--- סוף עמוד 49 ---