--- סוף עמוד 52 ---
(1) שהם סרטים או מחזות שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות, כמשמעותה בפקודת סרטי הראינוע, לא אישרה את הצגתם על פי כל דין;
(2) שיש בהם חומר תועבה כמשמעותו בחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובכלל זה מישדרים שענינם אחד מאלה:
(1) הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
(2) הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
(3) הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;
והכל כשהמישדרים המנויים בפסקאות משנה (1) עד (3) אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי, המצדיק, בנסיבות הענין, את שידורם.
(3) שהם תעמולה מפלגתית;
(4) שיש בהם הסתה גזענית או לאומנית;
(5) שיש בהם משום הפרת זכות יוצרים או זכות מבצעים על פי כל דין".
עינינו הרואות, הסעיף מונה שורה של מגבלות על השידורים שחברות הכבלים רשאיות לשדר. חבריי סבורים כי הגבלות אלה חלות גם על שידורים שחברות הכבלים מעבירות בשידור משני. לשיטתם, המסקנה ההפוכה תוליך "לתוצאות בלתי מתקבלות על הדעת". כל כך למה? משום שפרשנות אחרת תיצור הבחנה בין שידורי מקור, דהיינו שידורים המופקים על-ידי חברות הכבלים עצמן, הכפופים למגבלות שבסעיף, לבין שידורי משנה, אשר לא יהיו כפופים להן.
סבור אני כי באמצם מסקנה זו התעלמו חבריי משיקול מרכזי אשר הוא שצריך להדריכנו בבואנו לפרש את היקף תחולתה של הוראת חוק הבזק הצריכה לענייננו, הוא השיקול החוקתי. בפנינו הוראה שבכוחה להסב פגיעה קשה, אולי אף אנושה, לחופש הביטוי. הגבלת שידורי הטלוויזיה, לאמור הטלת צנזורה עליהם, היא איום ממשי על החברה החופשית ועל המשטר הדמוקרטי. זכותו של האחד לשדר את אשר על לבו לציבור הרחב וזכותו המקבילה של האחר לבחור כאוות נפשו את השידור שבו יצפה הן זכויות שלא בנקל נתיר את הגבלתן.
--- סוף עמוד 53 ---
- בבג"ץ 2753/03 קירש נ' ראש המטה הכללי של צה"ל [13] נידונה הוראה אחרת בחוק הבזק (ההוראה שבסעיף 6כב), אשר גם היא פוגעת בחופש הביטוי. השופטת דורנר קבעה שם, בעמ' 369:
"להוראות אלה, הפוגעות בזכויות האדם, יש לתת פירוש דווקני ומצמצם מתוך מגמה לתת לזכות 'קיום מירבי ולא לסייגה כהוא זה מעל ומעבר למה שמתחייב ברורות ומפורשות מדבר המחוקק' (דברי השופט שמגר בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, בעמ' 295)".
לעמדה זו הצטרפתי שם, לפיכך באותו מקרה פסלנו את ניסיונן של רשויות הצבא למנוע את שידורי הערוצים הזרים ולהחליפם בהקרנתו של סרטון הסברה למקרה של התקפת טילים על מדינת ישראל, אף שלא פקפקנו בדאגתם הכנה של גופי צה"ל לשלום האזרחים בימי המלחמה בעירק. גם בעתות חירום ומשבר, כך פסקנו, יש לכבד את חופש הביטוי של הפרט, את זכותו לגישה חופשית למידע ואת האוטונומיה שלו.
- אף להוראת סעיף 6כה – אשר נמצאת במוקד דיוננו – נדרשנו לאחרונה, בבג"ץ 5432/03 הנ"ל [2]. באותו מקרה התרנו את המשך שידורי ערוץ "פלייבוי" בישראל על-אף אופיים האירוטי של תכניו. הדגשנו שם כי כל פירוש הניתן להוראת סעיף 6כה חייב לשקף את האיזונים הערכיים הראויים במסגרת ההגנה על חופש הביטוי. כשלעצמי, סבור אני כי האיזון הערכי הראוי יתבטא בהגבלת תחולת הוראת הסעיף, ככל שהדבר מתיישב עם לשונו. ובענייננו – לאור החובה לפרש את דבר החקיקה באופן שפגיעתו בזכויות יסוד תצומצם ככל האפשר, אין לדעתי לקבוע כי אף שידורי המשנה כפופים להוראת סעיף 6כה. פרשנות זו המוצעת כאן מצמצמת את פגיעתה של ההוראה בחופש הביטוי: היא ממלטת מתחום פריסתן של ההגבלות על חופש הביטוי המנויות בסעיף את השידורים המשניים, דהיינו את שידוריהם של ערוצים זרים הנקלטים בישראל.
- איני חולק על קביעת חבריי כי פרשנות זו יוצרת הבחנה בין השידורים המקומיים לשידורים הזרים. כמוהם אף אני סבור כי אין זו תוצאה רצויה, ברם לדעתי, עדיפה היא על התוצאה האחרת, שאותה מציעים חבריי – עדיפה היא על הטלתה של הגבלה נרחבת יותר על חופש הביטוי. בברירה בין הגבלה חלקית יותר של חופש הביטוי – של הגבלתו בשידורי הערוצים המקומיים בלבד – לבין הגבלה רחבה יותר שלו עלינו לבחור באפשרות הראשונה. כך אפילו משמעותה של בחירה שכזו היא יחס
--- סוף עמוד 54 ---