ההכרה בתועלת הגלומה ביבוא המקביל, שנעשה בתנאים הוגנים, באה לידי ביטוי לא רק בפסיקה שעסקה באופן ישיר בדיני סימני המסחר עצמם, אלא גם בפסיקתו של בית משפט זה בתחום המשפט המינהלי, אשר פסלה רגולציה שהכבידה יתר על המידה על יבוא מקביל מתחרה לשוק הישראלי... גם דיני ההגבלים העסקיים בישראל אימצו עמדה חיובית כלפי יבוא מקביל, כיוון שיש בו כדי לקדם את התחרות ולשחוק את כוח השוק העודף של היבואן הבלעדי, לטובת הצרכן...".
גניבת עין
- סעיף 1 (א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999, קובע:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
כדי לזכות בתביעה בעילה של גניבת עין, על התובע להוכיח שהמוצר אותו הוא משווק רכש מוניטין וקיים חשש שציבור הלקוחות יטעה לחשוב שהמוצר שמשווק הנתבע הוא של התובע או קשור אליו.
- בעניין טוני הילפיגר התייחס בית המשפט לאפשרות ביצוע עוולה של גניבת עין במקרה של יבוא מקביל, וכך נקבע (שם, פסקה 33):
"דיני העוולות המסחריות – במישור של דיני העוולות המסחריות, חלים על יבואן מקביל, כעל כל מתחרה עסקי, האיסורים הקבועים בדין על ביצוע עוולות של גניבת עין (לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות), תיאור כוזב (לפי סעיף 2 לחוק), והכבדה בלתי הוגנת על הגישה לעסק (לפי סעיף 3 לחוק). מובן כי גם בהתייחס לעוולות אלה יידרש יישום מותאם של הדין בהתחשב במאפייניו הייחודיים של הייבוא המקביל. בעוד שבמקרה הרגיל הטענה היא כי הנתבע מנסה לקשר באופן מטעה או כוזב את המוצר אותו הוא משווק אל עסקו של התובע, הרי שבמקרה של יבוא מקביל מדובר בשיווק של מוצרים זהים בידי משווקים שונים, ומכאן שבאופן בסיסי הקישור בין המוצרים אותם מוכר היבואן המקביל לבין בעל סימן המסחר אינו מטעה אלא הוא טבעי ומתבקש, כיוון שבעל סימן המסחר אכן מייצר אותם (להבדיל ממעניק חסות ליבואן המקביל). אין משמעות הדבר כי לעולם לא תיתכן גניבת עין בהקשר של יבוא מקביל. כך, למשל, אם יגרום יבואן מקביל לכך שהמוצרים שהוא משווק ייחשבו בטעות כמוצרים המיובאים על ידי היבואן הרשמי, אשר מעניק להם אחריות, הרי שלכאורה יעלו מעשיו כדי גניבת עין".
- בענייננו, נראה לכאורה שלא יכולה להיות כל הטעיה לגבי זהות היצרן ככל שמדובר ביבוא ושיווק מוצרי השוקולד על ידי המשיבה, מאחר שמדובר במוצרים מקוריים של היצרן המיובאים במקביל.
- לטענת המבקשת, מוצרי השוקולד המיובאים על ידי המשיבה אינם נושאים סימון לפיו המשיבה היא היבואנית של המוצרים, אלא נושאים סימון של המבקשת ופרטים שלה: "יבואן: לטפוד בע"מ, ההדרים 38, אשדוד, טל ...", באופן היוצר אצל הצרכן את הרושם שהמבקשת היא היבואן של מוצרי השוקולד שמייבאת המשיבה ומוצרים אלה "מצויים תחת אחריותה". בהקשר זה, טוענת המבקשת כי בכך מתקיים "מבחן החסות" הנזכר בעניין טומי הילפיגר. הוסיפה המבקשת בסיכומיה כי התנהלות המשיבה יצרה מספר מצבי שיווק: א. מוצרי שוקולד ללא מדבקת יבואן של המשיבה. ב. מוצרי שוקולד עליהם מודבקת מדבקת יבואן של המשיבה באופן רשלני שאינו מסתיר את השם של המבקשת המוטבע על אריזת המוצרים ג. מוצרי שוקולד עליהם מודבקת מדבקת יבואן של המשיבה באופן המסתיר את שם המבקשת המוטבע על המוצרים. בהתייחס להבחנה בין המצבים האמורים צמצמה המבקשת את הבקשה לסעד זמני רק ביחס לשני המצבים הנזכרים בסעיפים א ו – ב שלעיל.