(רעא 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (5.12.10)
- על כן, השאלה הרלוונטית בענייננו הינה, האם הפרת חובת הגילוי והמינוי כדירקטור הביאו לניגוד עניינים בפועל, והאם הם מצדיקים את ביטול פסק הבורר?
- המבקשת טוענת בסיכומיה כי אין נפקא מינה לעניין זה אם בפועל לא נגרם עיוות דין מכוח אותו ניגוד אינטרסים פסול. ברם טענה זו שגויה.
סעיף 26 לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לדחות בקשה לביטול פסק דין אף אם מתקיימת עילה לביטולו, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין. כך גם נפסק פעמים רבות בביהמ"ש בעניין חובת הגילוי וקשר עם אחד הצדדים בפרט; ראו למשל דברי בית המשפט דלהלן ברע"א 3166/16 קופמן נ' קופמן (5.5.16):
אכן, כאמור, המקרה מעורר חוסר נחת, ואולם ביטול פסק בוררות בדיעבד בשל הפרת חובת גילוי הוא סעד נדיר, השמור למקרים קיצוניים, למשל למקרים שבהם מחדל אי-הגילוי נחזה להיות מעשה של חוסר תום-לב או שהמידע לא הועבר בכוונת מכוון. מקרים אלו מובחנים מהמקרה דנן, שבו נקבע, כקביעה עובדתית שאיני מתערב בה, כי 'אין שום סיבה לפקפק בתום לבו ויושרתו של הבורר' [פס' 15 לפסק הדין]. בנוסף, יש לזכור כי המבקש לא טען טענה קונקרטית לפיה נפל פגם בפסק הבוררות עצמו בשל מחדל אי-הגילוי, ואף שזיקה כאמור אינה הכרחית לצורך ביטול פסק הבוררות [מושקוביץ, 21], לנתון זה יש משקל בהתאמת הסעד המתאים למקרה הנדון.
סוף דבר, בהליך הבוררות הנוכחי – להבדיל מפסק הבוררות שניתן בסיומו – אכן נפל פגם. ניתן אף לומר כי פגם זה הקים עילה לביטולו של פסק הבוררות. אלא שפגם ועילה לחוד; וסעד לחוד. לא כל אימת שקיימת עילה, הסעד שנכון לתתו הוא ביטול פסק הבוררות. לא למותר לציין כי הדברים כתובים גם עלי חוק הבוררות עצמו, הקובע במפורש כי ניתן לדחות בקשה לביטול פסק הבוררות אף אם קיימת עילה לביטולו, ובלבד שלא נגרם לצדדים עיוות דין [סעיף 26 לחוק הבוררות]. במקרה דנן, הפעיל בית המשפט המחוזי את שיקול דעתו באופן ראוי, וקבע כי מידת הפגם ומשמעותו אינן מצדיקות לבטל את פסק הבוררות בדיעבד.
- לא זו אף זאת: החלת הוראות סעיף 26 לחוק תהיה רלוונטית אך כאשר כבר נקבע כי קיימת עילת ביטול, או אז מוסמך בית המשפט לדחות את בקשת הביטול, על אף קיומה של עילת ביטול, אם מצא כי העילה האמורה לא גרמה למבקשת עיוות דין. ברם, כפי שנקבע בפס"ד ארט-בי, עצם הפרת חובת הגילוי אינה בהכרח מקימה עילת ביטול, אם לא יוכח קיומו של חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים. בהעדר קביעה לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים, תידחה בקשת המבקש לביטול פסק הבורר ללא שייזקק בית המשפט לחריג שבסעיף 26 לחוק, אלא מכיוון שכלל לא הוכח כי קיימת עילת הביטול הנטענת.
- בענייננו, המבקשת לא טוענת בסיכומיה כי היותו של הרב הייזלר דירקטור אצל המשיבה גרמה לפס"ד מעוות, אלא היא מציינת כי "אין נפקא מינה לענין זה אם בפועל לא נגרם עיוות דין מכוח אותו ניגוד אינטרסים פסול, וכל שכן בענייננו בו הדבר גלוי כי פסק דינו של הבורר הושפע רבות מהיכרותו ופעילותו במסגרת המשיבה – פעילות אשר את מהותה ככל הנראה לא נדע עד תום." אין ספק שאם הרב הייזלר היה מתבקש להשיב על שאלות או מוזמן למסור עדות, היה ניתן לברר זאת לעומק. המבקשת לא עמדה על כך. מכל מקום, מהחלטתו מיום 14.3.13 שהוזכרה לעיל ניכר כי מינויו כדירקטור אכן היה רק לצורך הבטחת זכויותיו של המשקיע בזמן הסרת המשכון ועד להחזרתו, ולא להגן או כלל להיות מעורב בהנהלת החברה או בשמירה על האינטרסים שלה. בנוסף חשוב לציין כי קיים פער ניכר בין ההאשמות והמילים החריפות כנגד הבורר שנכתבו בבקשה להוספת טיעון, לבין הנטען בסיכומי המבקשת (לאחר שהוצגו ראיות המשיבה בעניין ונשמעו העדויות), וההאשמה כלפי הרב הייזלר התמצתה בסיכומים במשפט דלעיל כי "פסק הבורר הושפע רבות מהיכרותו ופעילותו במסגרת המשיבה", כשטענה זו כלל אינה מבוססת, וכן בציון העובדה שהבורר היה חייב לגלות לצדדים את מינויו או פוטנציאל מינויו.
- יש להוסיף שגם בעדויות מטעם המבקשת לא הייתה אחידות בעניין החשש לניגוד עניינים. הרב אליעזר ארנסטר העיד כדלקמן (פרוט' עמוד 25 שורות 1 - 20):
ש. זה לא בסדר שניהלתם עוד בוררויות בפני אותם רבנים בעניינים אחרים