אני סבורה כי די בדברים אלה כדי להביא למסקנה לפיה יש לקבל את חוות-דעתם של המומחים, ולקבוע את שווי חלקה של התובעת בהתאם לחוות-הדעת הללו, תוך יישום ההסכמה בין הצדדים בהקשר זה. יחד עם זאת, למען שלמות התמונה, אתייחס גם לטענות נוספות של הנתבעים כפי שהן עלו בכתבי בית-הדין השונים שהם הגישו לאחר שהוגשו חוות-הדעת, ובסיכומי טענותיהם בישיבת יום 5.2.2017.
הטענה לפיה המומחים חרגו מהמנדט שנמסר להם
- כפי שציינתי לעיל, אחת מטענותיהם של הנתבעים היתה כי המומחים חרגו מסמכותם ומהמנדט שנמסר להם בהתאם להסכמת הצדדים, כאשר הם העריכו את שווי החברות בקבוצה בהתאם לשיטת השווי הנכסי. טענה זו מבוססת על טענה נוספת הנוגעת להסכמת הצדדים על-פי פרשנותה הנכונה לשיטת הנתבעים – פרשנות לפיה הערכת השווי נועדה לקבוע את שווי הפעילות של החברה ולא את שווי נכסיה במטרה לפרקה. לגישת הנתבעים – זוהי הסיבה שהצדדים עשו שימוש במונח "שווי הפעילות" קרי הם לא ביקשו הערכת שווי המבוססת על ההנחה שהחברות יפורקו.
- אינני מקבלת את הטענה. אכן, הנחת העבודה של מעריכי השווי היתה כי לחברות בפעילותן הנוכחית אין הצדקה כלכלית. זאת משום שכפי שהובהר לעיל, נכסיה של החברה עולים בערכם הכלכלי על היוון תזרים המזומנים העתידי הצפוי לה בהנחה של המשך המצב הקיים. במצב כזה, החלטה עסקית רציונלית היא לא להמשיך את המצב הקיים אלא למכור את נכסי החברה.
יחד עם זאת, ובניגוד לטענת הנתבעים, המומחים לא כפו על הנתבעים למכור את החברה. המומחים ביצעו הערכת שווי, ובחרו בשיטת הערכה אחת על פני שיטת הערכה אחרת. אם הנתבעים חפצים – חרף המסקנה שלעיל – להמשיך לאחר רכישת חלקה של התובעת, לקיים את פעילותה של קבוצת החברות באותה מתכונת בה היא פעלה בעבר, הם רשאים כמובן לעשות כן.
הנתבעים טענו בין היתר כי החברה היא "מפעל חיים" שלהם, וכי מטרת ההסכם היתה מבחינתם למצוא פתרון הוגן לסכסוך בין הצדדים תוך שמירה על פעילות החברה. כפי שהבהרתי, אם הנתבעים אכן מבקשים להמשיך להפעיל את החברה באופן בו היא פעלה עד היום משום שחברה זו מהווה את מפעל חייהם – הם רשאים לעשות כך. אולם, אין בהחלטתם האפשרית של הנתבעים ביחס לאופן הפעלת החברה בעתיד, כדי להשליך על שווי חלקה של התובעת בחברה. שווי זה צריך להיקבע – בהתאם להסכמת הצדדים – על-פי חוות-דעת המומחים, אשר היו סבורים כאמור כי יש להעריך את השווי הזה בהתאם לשיטת השווי הנכסי ולא בהתאם לשיטת ה-DCF.