כך היו פני הדברים אילו היה מדובר במומחה מטעם בית-המשפט שבית-המשפט אינו נוהג בדרך כלל להתערב בחוות-דעתו בהעדר נימוקים כבדי משקל לכך (ר' למשל בר"מ 5171/07 אלי מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון, 31.12.2007). הדברים יפים מכוח קל וחומר כאשר מדובר במומחים שמונו על-ידי בית-המשפט לבקשת הצדדים ולבחירתם שלהם, מכוח ההסכמה ביניהם. אין מקום לטעמי כי בית-המשפט יתערב בשיקול-הדעת של המומחים הללו – לא ביחס לבחירת השיטה להערכת שווי הפעילות העסקית של החברה ולא ביחס ליישומה של שיטה זו על הנתונים של החברות דנן.
- ודוק – שני המומחים, שהצדדים לא ערערו כמובן על מומחיותם, ניסיונם ותום-לבם בהערכת השווי, היו מודעים לקיומה של שיטת ה-DCF כשיטה הראשונית להערכת שווין של חברות. כך, רו"ח בלומנטל ציין בחוות-דעתו כי "בית-המשפט העליון רואה בשיטת היוון תזרימי המזומנים (DCF) כגישה המתאימה ביותר להערכת שווי כלכלי פנימי של הנכס". למרות זאת הוא קבע כי במקרה דנן יש להעדיף שיטה אחרת, שיטת השווי הנכסי משום ש"לחברה יש נכסים אשר ערכם הכלכלי עולה על היוון תזרים המזומנים העתידי הצפוי לחברה תחת המשך המצב הקיים, בהנחה של פעילוות באותה מתכונת בה היא פועלת כיום, ולכן בהנחה של המשך הפעילות הקיימת, ביצוע מימוש לנכסי החברה (runoff) באופן מבוקר יניב ערך גבוה יותר עבור הבעלים".
- באופן דומה גם חוות-הדעת השנייה של דלויט התייחסה למספר שיטות מקובלות להערכת שווין של חברות ובכלל זה גישת ההכנסות, גישת השווי הנכסי וגישת השוק. גם דלויט העריכו את החברה בשלב הראשון בהתאם לשיטת ה-DCF וקבעו כי תחזית המזומנים התפעוליים של החברה הניבה שווי פעילות המשקף שיעור תשואה נמוך על נכסי החברה. שווי החברה לפי שיטה זו – כך נקבע בחוות-הדעת – נמוך באופן מהותי מההון העצמי המתואם של החברה.
בחוות-הדעת נאמר כי "היות ושווי הוגן אמור לשקף את השווי המיטבי שניתן להפיק מנכסי החברה, מצאנו כי הגישה המתאימה יותר להערכת שווי הקבוצה הינה שיטת השווי הנכסי הנקי (NAV)".
- מכאן כי שני המומחים היו מודעים לקיומה של שיטת ה-DCF, הם העריכו את שווי קבוצת החברות גם בהתאם לשיטה זו, ובחרו להעדיף שיטת הערכת שווי שונה, לפי שיקול-דעתם המקצועי ולאור העובדה שנתוני הקבוצה הצדיקו לגישתם שימוש בשיטה אחרת. בשיקול-הדעת המקצועי הזה, אני סבורה כי אין מקום שבית-המשפט יתערב.