דיון
- בעלי הדין חלוקים אף בשאלת הרקע והמניעים להגשת התובענה. התובע גורס, כי הנתבעת עלבה בו ובבת-זוגו, גב' נפתלי, על רקע חתונת בתה של הנתבעת (נכדתו של התובע), ועל רקע מכתב ששלחה הנתבעת לתובע, ובו דרשה את פינוייה המיידי של הגב' נפתלי מהדירה (נספח ח' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). כיוצא בכך, הדגיש התובע את רצונו לעבור עם הגב' נפתלי לדיור מוגן, תוך שהתעקש שיהא זה דווקא ב"בית שבעה כוכבים" בהרצליה (ת/1), ולטענתו, מאחר שהעלות הינה יקרה מאוד - כי אז אין מנוס ממימוש הדירה.
התובע הוסיף, כי אלמלא העובדה שהנתבעת עלבה בו ובגב' נפתלי - סביר, כי לא היה עולה בו הרצון לצאת מהדירה (ראה עדותו בעמ' 17-18). ניתן להסיק מכך, שלשיטתו של התובע עצמו הוא לא נזעק להגן על זכויותיו הנטענות בדירה, אלא פעל כתגובת נגד להתנהגותה של הנתבעת כלפיו וכלפי גב' נפתלי. לעומת זאת, טוענת הנתבעת, כי התובע הונע לנקוט בהליך המשפטי על-ידי גב' נפתלי ובנה, עו"ד נפתלי, לטובת האינטרסים הכלכליים שלהם.
- נטל ההוכחה הוטל על כתפי התובע, בבחינת "המוציא מחברו - עליו הראיה!". לאחר עיון בעדויות ובמסמכים ומתוך ההתרשמות הבלתי אמצעית שהייתה לבית המשפט במהלך בירור המשפט - אין מנוס מהמסקנה, כי התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו. ולהלן נפרט נימוקים למסקנה זו.
- הסכם המתנה הסכם המתנה (נ/4) נחתם ביום 10/5/1995. באותו מעמד אף נחתם יפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בשמה של הנתבעת (נ/5). ביום 13/3/1996 הושלמה העסקה ברישום בלשכת רישום המקרקעין (נ/8). משילוב הוראות סעיף 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") וסעיף 7(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") - ברי, כי מדובר בעסקת מתנה של מקרקעין, שהושלמה ברישום. די, איפוא, בכך כדי לדחות את טענתו החלופית של התובע (ראה סעיף 39 לסיכומיו), כאילו שמורה זכותו לבטל את המתנה, עקב התנהגותה המחפירה של הנתבעת כלפיו. ודוק: אין המדובר בהתחייבות ליתן מתנה, שעליה תחול הוראת סעיף 5 לחוק המתנה, המאפשרת לנותן, בתנאים מסויימים - לחזור בו מהתחייבותו. במידה שהתובע כיוון דבריו בסיכומיו (שם) לעניין הדירה (להבדיל מהמגרש) - כי אז וודאי שאין לומר, כאילו המדובר בעסקת מתנה, ולחוק המתנה אין כל תחולה. לייפוי הכוח הבלתי חוזר, שניתן להשלמת הסכם המתנה, ישנו מעמד מיוחד. בעצם מתן יפוי כוח שכזה, ראה בית המשפט העליון ויתור מפורש, בכתב, מצד נותן המתנה, על זכותו לחזור בו, וזאת, בשל אופיו המיוחד של המסמך (וראה, בין היתר: ע"א 493/91 מזרחי ואח' נ' מזרחי ואח', פ"ד נ(1) 199; ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי ואח', פ"ד מא(2) 477). ועוד גם זאת: דומה, כי טענתו של התובע בדבר אפשרות החזרה מהמתנה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענתו הראשית, כאילו מדובר בהסדר של נאמנות. המדובר בשתי תשתיות עובדתיות ומשפטיות שונות, שאין ביניהן כל זיקה ולא יהא זה אפשרי להיאחז בשתיהן ולהעלות את הטענות כטענות חלופיות. בעניין זה נאמר, למשל, בספרות המשפטית (ש' כרם, "חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 - פירוש לחוקי החוזים", בעריכת ג' טדסקי (התשנ"ד-1993, מהדורה שנייה), 49):