"לחבותו של נאמן להחזיק או לפעול בנכס ישנה תכלית, מטרה שלשמה הוקנתה לו הזיקה בנכס. בהעדר מטרה אין טעם בהטלת החבות. מטרה זו נקבעת כחלק מהעיסקה, שבגינה הוקנתה לנאמן הזיקה בנכס. בכך שונה נאמן ממי שהוקנה לו נכס עקב מתן תמורה מצידו או ממי שהוקנה לו נכס במתנה." (ההדגשה אינה במקור)
הטענה בדבר "נאמנות קונסטרוקטיבית" יכולה, אמנם, להתקיים במשפט הישראלי, אך משעלתה - היה זה במקרים של עסקאות נוגדות. לא זה המצב בענייננו (וראה: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199; ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, תק-על 2003(2) 3096). התובע טען, כי הסיבה להסכם המתנה הייתה חששו מנושים. נבחן טענה זו, הגם שאין לראות מה נפקות לדבר כעת, ובמיוחד, משנחתמו לאחר מכן שתי עסקאות נוספות: החוזה למכירת המגרש והחוזה לרכישת הדירה. בעדותו, טען התובע, כי "באותו זמן העסקים לא היו טובים" (בעמ' 7); כי היו לו נושים שונים (בעמ' 8 ו-10); וכי "העברתי את המגרש על שמה [של הנתבעת], כי פחדתי מנושים" (בעמ' 9). התובע לא הביא ראיות כלשהן בקשר לנושים או לשיעורי חוב, וזאת, למרות שלבטח יכול היה הדבר להיות בהישג ידו ומשאין מדובר בתקופה נושנה. אכן, גם עו"ד רוזנבוים טען, כי היו חובות לשלטונות המס וכי התובע חשש מהטלת עיקולים (בעמ' 43 ו-51). ברם, גם אם היו חובות כלשהם - אין הדבר צריך להשפיע, ובוודאי שלא כעת. ויודגש, כי לא נטען מצד התובע, כאילו הסכם המתנה הינו בגדר חוזה למראית עין, שדינו בטלות, כאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. נפסק, כי הסכם המבריח נכסים מנושים - ייתכן והינו נגוע בחוסר תום לב כלפי הנושים, אבל אין הוא, בהכרח, חוזה למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו, בדיוק, להסדר המשפטי הכלול בו, והוא - העברה של זכויות קנייניות בנכס (וראה, למשל: ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולציק ואח', פ"ד נ(2) 41; עמ"ש (ת"א) 45/96 גינזבורג נ' גינזבורג, תק-מח 1997(1) 1589). הנתבעת טענה, בהקשר זה, כי "הסכם המתנה הוא בגדר חלקה בירושה" (בעמ' 77). הנתבעת אף הוסיפה, כי קנתה לתובע מכונית; כי ויתרה על משכורות שהגיעו לה מהעסק; וכי בעזבון אמה המנוחה, גב' דוידוביץ ז"ל, נכללו נכסים נוספים (בעמ' 79). כן טענה הנתבעת, כי עמדה על זכותה לקבלת דמי שכירות מהמבנים שהיו על המגרש, וכי הסכם המתנה בא לבטא פשרה, שבמסגרתה הועברו אליה מלוא זכויות החכירה באותו חלק במגרש שנותר קודם לכן בידיו של התובע, ותוך שנשמרה זכותו של התובע לקבלת הפירות מהמבנים ואף נרשמה לטובתו הערת אזהרה (בעמ' 67). הנתבעת התגלתה, במהלך הדיונים, כאישה עקשנית, היודעת לעמוד - היטב - על זכויותיה. ניתן להאמין, איפוא, כי הנתבעת לא הייתה נכונה לוותר על זכויותיה בירושת אמה המנוחה. אכן, הגב' דוידוביץ נפטרה עוד בשנת 1976 ואילו הסכם המתנה נחתם רק בשנת 1995. ואכן, טענה מכוח "חזקת השיתוף", ככל שהייתה לגב' דוידוביץ ז"ל ברכוש שהיה רשום בשמו של בעלה, התובע, הינה טענה הכפופה לתקופת התיישנות בת חמש-עשרה שנים (שחלפו, לכאורה), ככל שמדובר במקרקעין ובהיותה זכות קניינית (וראה, לעניין זה: ע"א 7613/98 בקר נ' אפרתי ואח', פ"ד נד(2) 90). ואולם, אין לומר כי התובע והנתבעת, אב ובתו שיחסיהם אז היו סבירים (ראה עדות הנתבעת בעמ' 65), ניהלו את ענייניהם על-פי כללים משפטיים נוקשים. כך, שבמידה והנתבעת הייתה זכאית לזכויות מכוח היותה יורשת של אמה המנוחה - למותר להניח, כי - במסגרת של הסכמה, ושלא תחת ריב בבית משפט - הוסכמו הדברים בין בעלי הדין. תימוכין לכך ניתן ללמוד מדבריו של עו"ד רוזנבוים, שהעיד כי הנתבעת הפעילה לחצים על התובע, כפי שסיפר לו התובע (בעמ' 43), וכי "הבעיה נעורה על-ידי הנתבעת, שיזמה את ההליך הזה מחשש, בין השאר, שירושתה, בבוא העת, תפגע" (בעמ' 50). ומשנשאל עו"ד רוזנבוים, מדוע לא ייעץ לתובע לערוך צוואה, במקום הסכם מתנה, השיב (בעמ' 51):