כעבור חדשים אחדים כתב מר מן הצעה נוספת, לתאורה והגברה, וניסה לשכנע את מר סויסה כי הצעתו טובה למלון (נספח ט' מיום 25.9.2011). בין השאר כתב כך: "בקיצור כתבתי הצעה, אם נצליח להתקדם הלאה אני חושב שחשוב מאוד שנראה ונדגים כל דבר על מנת שלא נחזור על חוסר ההבנות...ההצעה כמובן היא הצעה וניתן לדבר עליה למרות שהיא נכתבה בהגיון רב".
נספח יא' לתצהיר מר מן הוא טיוטת מכתב שכתב למלון ביום 21.11.2011, ושם חזר על כך שכל העבודות נעשו בתאום ובהסכמה, ותוך הבטחה לחתימה על הסכם, שלא מולאה.
- החל מסוף חודש דצמבר 2011 ברור מן ההתכתבות בין הצדדים שהמלון הזמין את אינקוגניטו להציע הצעה על סמך תכנית שהמלון ערך (נספח יב' כולל פניה לאינקוגניטו, וגם את פרטי המכרז), וברור כי המלון מתיחס אל אינקוגניטו כאל אחד מן המציעים הפוטנציאליים.
- בכתב ההגנה התכחש המלון לגמרי לקיומו של הסכם, ואף לעבודתה של אינקוגניטו (סעיף 52). זאת אין לקבל: ההסכמה לבצוע שלב א' עולה מתצהירי המנכ"ל והסמנכ"ל, מהסכמה מפורשת של מר איציק סויסה, ומכך שהמלון נמנע מלהביאו למתן עדות למרות שהכל הסכימו כי הוא היה החוליה מקשרת בין אינקוגניטו לבין המלון (עדות שגיא כהן בעמ' 36 לפרוטוקול מיום 27.10.15, בשורה 4-1, ובשורות 21-22).
שלב א' בוצע בהסכמת הצדדים, אם כי המלון סבר שמדובר בהתחייבות שהיה על אינקוגניטו לבצע בשלבים מוקדמים יותר, ואינקוגניטו טענה כי פעלה לפי ההסכמה. טענות המלון כלפי עבודה בלתי מקצועית בביצוע שלב א', ואי שדרוג האולם באופן קבוע אינן עולות מן הכתובים, למרות שכך טען המלון בכתב ההגנה, בתצהירים, ובדברי מר שגיא כהן בעדותו (פרוטוקול מיום 27.10.2015, עמ' 38 שורות 7-4).
- אינקוגניטו בצעה את העבודות מתוך ציפייה לחתימה על חוזה בעתיד. ציפייה זו נשענה על התנהלות המלון, שנתן להבין כי מתנהל משא ומתן לקראת חתימת חוזה, ולא העמיד את אינקוגניטו על המצב לאשורו (ודי לחזור למסרונים שהוזכרו לעיל, ולמסרונים הנוספים מאת מר סוויסה, מנהל האירועים, המתייחסים למועדים שבהם ניתן לבצע את העבודות). המלון ידע בזמן אמת כי אינקוגניטו משקיעה כספים בציפייה לחוזה שיבוא, ואף ליבתה את הציפייה, ובה בעת לא הודיעה לאינקוגניטו כי החליטה שלא להעניק לה את החוזה. אם נגרם לאינקוגניטו נזק כתוצאה מן ההתנהלות של המלון בשלב זה, שאינה בדרך מקובלת ואינה תמת לב - הרי זה נזק בר פיצוי לפי סעיף 12 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, והפיצוי שיפסק לפי סעיף 10 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הוא בגובה ההוצאות שהוציאה אינקוגניטו, ועצם הוצאתן היה כמובן ידוע למלון (ראה גם: ע"א 434/07 אריק פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ פסקה טז (14.6.2009)).
- תיאור הדברים מלמד על משא ומתן בין הצדדים, שלא הבשיל כדי הסכם של ממש, שכן פרט להתחייבותה של אינקוגניטו לבצוע שלב א', התחייבות שבוצעה – לא ניתן ללמוד על הסכמה של המלון לאיזו התחייבות שהיא. ככל שחלף הזמן והמלון התחמק (לדעת מר מן) מלתת תשובה מחייבת, כך נעשה ברור יותר שאין בדעתו לעשות כן. לכל היותר בסוף 2011 היה על אינקוגניטו להבין שאין צד שני לחוזה שפיללה אליו.
יתרה מזו, לאחר שנספח ה' לא קובל, ולאחר שכבר הוצאו הוצאות השיפוץ, כתב מר מן את נספח ט' שצוטט לעיל, ואמר במפורש כי הצעתו היא בסיס למו"מ בין הצדדים. יש לראות בכך משום הודאה ברורה בהבנתו הסובייקטיבית כי המלון לא התקשר עם אינקוגניטו בחוזה לפי הצעתו נספח ה'.