"אני לא זוכר כרגע, כנראה שהנייר הזה עמד לפני או לא זכרתי באותו רגע וכתבתי את השם הזה. את חושבת שאני משפטן שמדקדק הולך מסתכל על כל נייר וכותב וזוכר, יש כל כך הרבה חברות אז זכרתי את השם הזה זה מה שחשבתי שזה השם" (ת/10, עמ' 4600 של פרוטוקול ההליך הפלילי) (ההדגשה הוספה, א"ק).
- בתצהיר עדותו בשלב הנוכחי של ההליך, טען הנתבע כי:
"18. לכל המעורבים (צ'רנוי, רום ובוודאי אני) היה ברור מהרגע הראשון כי העסקאות מושא התיווך לא ייעשו על ידי באופן אישי אלא באמצעות תאגיד/ים בקבוצת זאבי, וכי בהתאם, מי שיישא בדמי התיווך כמו בכל יתר הוצאות העסקאות מושא התיווך הוא התאגיד שיבצע את העסקאות, בעצמו או באמצעות תאגיד המחזיק בו. על דברים אלה עמדתי גם בעדותי במשטרה מיום 01.05.2001. לא רק שהדברים נאמרו לרום וסוכמו עמו במפורש, אלא שגם ההיגיון העסקי מחייב שכך יהיה.
העתק עדותי במשטרה מיום 01.05.2001 רצ"ב כנספח 3.
- ראשית, מדובר בעסקאות אשר שווי כל אחת מהן הוערך במאות מיליוני דולרים, ואין איש עסקים שהיה נוטל את הסיכון הטמון בהן על עצמו באופן אישי, או שיכול היה לחשוב כי מדובר בעסקאות שיבצען אדם פרטי.
- שנית, כנהוג וכמקובל בעולם המסחר, דמי תיווך הם חלק אינהרנטי מהוצאות העסקה מושא התיווך, לרבות לצרכי מס, ולפיכך הם משולמים על ידי התאגיד שמבצע את העסקה כמו כל יתר הוצאות העסקה.
- רום, כאיש עסקים מתוחכם ומנוסה אשר בעצמו מנהל את עסקיו באמצעות תאגידים, לא סבר ולא יכול היה לסבור אחרת. יתרה מכך, רום עצמו דרש מראש כי דמי התיווך לא ישולמו לו באופן אישי אלא לתאגיד בשליטתו".
לדעתי, מקצת מדבריו אלה של הנתבע לא הוכחה ומקצתם האחרת אינה רלוונטית להכרעה במחלוקת. לשון אחרת, גם אם ברור שהנתבע לא התכוון להתחייב אישית לרכוש את מניות בזק או מניות מובילטל בעסקאות שכל אחת מהן כרוכה בהשקעה של מאות מיליוני דולרים, אין לכך ולהתחייבות המיוחסת לו לשלם דמי תיווך דבר וחצי דבר.
- ראשית, מפני שעל דרך הכלל, מהלך עסקי המצריך השקעה, גדולה כקטנה, ייעשה באמצעות גוף מואגד המקנה למשקיע הגנה מפני הסיכון העסקי הכרוך בהשקעה. בדרך זו מושם חיץ בין התחייבויות הפרט הפועל באמצעות גוף מואגד לבין הגוף המואגד עצמו, ובהעדר התחייבות אישית אין המשקיע חשוף לסיכון הכרוך בהשקעה (לדיון נרחב בעניין זה ראו א' חביב-סגל, דיני חברות (2007) ("חביב-סגל") בעמ' 169). אלא שבענייננו אין מדובר בסיכון עסקי הכרוך בהשקעה כזו או אחרת, אלא בהסכם כתוב שנתן ביטוי להתחייבות שכפי שהוסבר לעיל הנתבע קיבל על עצמו, לשלם דמי תיווך בסכום כולל של שבעה מיליון דולר, שמתוכו כבר שולם סכום של 5.5 מיליון דולר. קבלת טענת הנתבע שההסכם משקף התחייבות של התאגיד לשלם את הסכום המצוין בו, 1.5 מיליון דולר, משמעה העברה לתובע של סיכון שבאין ראיה שהוא הסכים לו, גם אין הצדקה להטילו עליו. ובמה דברים אמורים? בסעיף 29.2 לתצהיר עדותו של הנתבע (נ/21) הוא טען שהתאגיד שצוין כצד המשלם במסגרת ההסכם הוא "...החברה שאמורה הייתה לרכוש את מובילטל, וזאת לא בכדי. בכך הובטחה, הלכה למעשה, התניית תשלום יתרת דמי התיווך בהשלמתה של עסקת מובילטל".
- בחלק קודם של פסק הדין דחיתי את הטענה שתשלום יתרת דמי התיווך הותנה בהשלמתה של עסקת מובילטל, ואין צורך לשוב ולדון בעניין זה. בצד זאת, מחומר הראיות עולה אי-בהירות בנוגע לזהות "התאגיד שצוין כצד המשלם" (כלשונו של הנתבע בתצהירו). כזכור, שם התאגיד שצוין בהסכם הוא Zeevi Communications B.V, אולם במזכר ההבנות שנחתם ביום 14.3.00 בקשר עם עסקת מובילטל צוין שם הרוכשת כ-Zeevi Communications Ltd B.V.I, ובטיוטה מחודש אפריל 2000, שלפי טענת הנתבע (בסעיף 23.2 לתצהירו) גובשה בקשר עם עסקת מובילטל, שם הרוכשת הוא שוב Zeevi Communications B.V. לאלה אפשר להוסיף את חברת Zeevi Communications Ltd שנרשמה בשנת 1999 באיי הבתולה הבריטיים לצורך ביצוע עסקה לרכישת מחצית ממניות Telecel, שהיא חברת תקשורת בעלת זיכיונות להפעלת שירותי טלפון סלולרי בתשע מדינות באפריקה (מוצג ת/8 – מכתבו של קומיסר). בעדותו השתדל הנתבע להסביר חלק מעניינים אלה: