"בנסיבות אלה, לאחר דרישה ובדיקה של הענף בכללו, הודעתי ביום 28.6.93, בגדר סמכותי לפי סעיף 43(א)(1) לחוק ההגבלים העסקיים תשמ"ח – 1988, על קיומו של הסדר כובל ענפי בהסכמי הבלעדיות ארוכי הטווח בין חברות הדלק הותיקות, פז, דלק וסונול לבין תחנות תידלוק שאינן בבעלותן. קביעתי נועדה לענות על הקושי העיקרי בהקשר הענפי, הוא מחסום הכניסה התמיר שיוצר ההסדר והמבנה שייסד... ודוק, קביעתי התמקדה בהצבר מארג ההסכמים של החברות, הפגיעה בתחרות הצומחת ממארג זה (להבדיל מבדיקת כל הסדר והסדר שבמארג), והצורך להתיר את הסכמי הבלעדיות ארוכי הטווח באופן שיאפשר יצירת תנאים לתחרות בענף. (שם, בעמוד 2, נספח ד' לכתב התביעה)
...
"ודוק פועלו של סעיף 43, לכוארה, אינו שולל מחברת דלק את האפשרות לטעון כי במקרה קונקרטי לא מתקיימים המאפיינים המצדיקים החלת הקביעה הענפית ולהביא מלוא ראיותיהם לכך..." (שם, ה"ש 22 בעמ' 9).
- לעניין השאלה השניה טוענת הנתבעת, כי הזכות לטעון טענת מניעות או השתק או כל טענה אחרת מכוח ההסכם שבינה לבין הממונה שמורה לה או לממונה בלבד כבעלי זכויות וחובות מכוח ההסכם. הנתבעת משתיתה טיעונה זה על סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 לפיו כאשר אדם חפץ לדרוש קיום חיוב מכוח חוזה מסוים או לטעון לזכות מסוימת מכוח אותו חוזה שהוא אינו צד לו, רשאי לעשות כן רק אם משתמעת מאותו חוזה כוונה להקנות לו זכות כזו. לטענתה, במקרה דנן אין למצוא כוונה כזו. לטענתה, במקרה דנן אין למצוא כוונה כזו בהסכם שבינה לבין הממונה.
יש לזכור, כי ההסדר שבין הממונה לנתבעת אושר בבית הדין להגבלים עסקיים, לפיכך השאלה הנשאלת היא האם רשאי אדם או כל גורם שהוא, שלא היה צד פורמאלי לאותם הליכים שבפני בית הדין, להסתמך על ממצאים שנקבעו והודיות שינתנו באותו הליך. לטענת התובעת, העובדה שהיא לא היתה צד לאותם הליכים בפני בית הדין אינה מעלה ואינה מורידה שכן הנתבעת היא זו שאוחזת בהשתק הפלוגתא ואינה מתגוננת בפניו. השתק פלוגתא לעולם פועל נגד בעל הדין אשר היה לו יומו בפני בית המשפט, שבו נקבע הממצא הדרוש.
הלכה היא, כי יש ותוכר טענת השתק פלוגתא אף לטובת צד שלא היה צד פורמאלי להליכים בהם נקבע הממצא הדרוש. הדבר אפשרי לאור הכלל "היה לו יומו", לפיו מי שהיה לו יומו בפני בית המשפט אשר בו נקבע ממצא פוזיטיבי נגדו איננו רשאי לכפור באותו ממצא בהתדיינות אחרת, גם אם יריבו בהתדיינות זו איננו זהה ליריבו במשפט הקודם, כאשר הממצא נשוא השתק הפלוגתא הוא ממצא נגד מי שהיה הצד המשותף לשנתי התביעות, הרי שהיה לו יומו בבית המשפט לטעון טענותיו במשפט הראשון, במקרה כזה מוגנים האינטרסים עליהם בא להגן הכלל בדבר "זהות הצדדים", שהינו תנאי מתנאי השתק הלוגתא (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד (2) 576; ע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642; עא 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פ"ד מח (3) 846, 850). על כן אין מניעה שהתובעת תסתמך על ממצאים שנקבעו נגד הנתבעת בהליך משפטי קודם, אף שלא הייתה צד פורמאלי לאותו דיון.
- התובעת מעלה מספר טענות לביסוס טענתה בדבר המניעות והשתק הפלוגתא. חלקן עניינן מסכת האירועים שקדמה לדיון בפני בית הדין להגבלים עסקיים, קרי החלטת הממונה משנת 1993 ולאחריה עדכון החלטת הממונה תוך צמצום החלטתו הקודמת; ההסדר שבין הנתבעת לממונה וכן משיכת הערר שהגישה הנתבעת לבית הדין על החלטת הממונה. חלקן האחר של הטענות התמקד בשלב אישור ההסדר בבית הדין להגבלים עסקיים ובשלב הבקשה לאישור חלק מההסדרים כהסכמים כובלים.
- באשר לאירועים שקדמו לדיונים בבית הדין, טוענת התובעת:
א. צמצום החלטת הממונה משנת 1993 והחלתה רק עם חלק מתחנות התדלוק עמן יש לנתבעת הסכמים כובלים, לפי החלטת הממונה, נעשה הכוח הסכמת הנתבעת ועל יסוד הודאתה, כי הסכמי הבלעדיות שבינה לבין אותן תחנות, עליהן ממשיכה לחול החלטת הממונה המקורית, הם הסכמים כובלים.