ב. הנתבעת התחייבה, מחמת עצם הבקשה, כי לא תעלה עוד כל טענה אשר תתיימר לחלוק על כך שההסכמים כאמור הם הסכמים כובלים. הדברים הללו קיבלו ביטוי מפורש בספק הדין של בית הדין באשרו את ההסדר עם הממונה. לטענת התובעת, קביעתו של בית הדין לפיה השאלה האם אכן מדובר בהסדר כובל לא תתעורר עוד, היא קביעה כללית אשר מתייחסת לכל תחנות התדלוק שלגביהן הוכרזה החלטת הממונה.
ג. גם בגדרה של הבקשה לאישור חלק מן ההסדרים הכובלים הודתה הנתבעת בכך שההסכמים דוגמת זה שעשתה עם תחנת דחף-דלק מהווים הסכם הסדר כובל.
- אין לקבל טענות אלו ודינן להידחות. בהחלטת בית הדין באשרו את ההסדר עם הממונה אין כל זכר להודאת הנתבעת בקיום הסכמים כובלים. הודאה כאמור הייתה עומדת בסתירה להוראת סעיף 16 להסדר המשמר את זכותה לכפור בקיום הסכמים כובלים עם תחנות התדלוק. גם בבקשה לאיור ההסכם אין כל זכר להודאה כאמור ואין כל אמירה ממנה ניתן ללמוד, כי הנתבעת הודתה בכך שהסכם זה או אחר הינו הסכם כובל. נהפוך הוא, הבקשה מתייחסת לעקרונות המנחים בהסדר הממונה עם חברות "פז וסונול" וביניהם הקביעה, כי "ההסדר לא יפגע כמלוא הנימה בטענותיהם של הצדדים השונים הנמצאים בזירה..." (ראו עמ' 4 לבקשה – נספח ב' לסיכומי התובעת).
- לאחר שמיעת טענות כל הצדדים הגיע בית הדין לכלל מסקנה, כי ראוי לאשר את ההסדר שבין הנתבעת לממונה, ובאשרו את ההסדר לא סייג בית הדין כל הוראה מהוראות ההסדר, למעט תוספת הוראת נוהל מסוימת שאין בה לפגוע בהסכם גופו. אישור בית הדין ניתן כאמור לכל תניות ההסדר לרבות סעיף 16 שבו. על כן, גם לאחר אישור בית הדין לא ניתן לטעון כלפי הנתבעת, כי היא מנועה כיום מלכפור בקיום הסכמים כובלים עם תחנות התדלוק.
לטענת התובעת, בהסתמך על הודאת הנתבעת, לפיה ההסכמים הינם כובלים, קבע בית הדין, כי השאלה האם אכן מדובר בהסכמים כובלים לא תתעורר עוד, קביעה זו, טוענת התובעת, היא קביעה כללית אשר מתייחסת לכל תחנות התדלוק שלגביהן הוכרזה החלטת הממונה. התובעת סומכת טענתה זו על הדברים הבאים:
"במסגרת ההסדר נתנה "דלק" תמורה התורמת לאינטרס הציבור. ראשית, היה כאמור שחרור מיידי של 35 תחנות דלק, ולגבי כ-30 נוספות תהיה פניה לבית הדין, פניה שנקודת המוצא לה הוא שמדובר בהסכם כובל. האלה אם אכן מדובר בהסכם כזה – לא תתעורר עוד".
אין לקבל טענה זו. השאלה, האם ההסכמים הינם כובלים או לאו, כלל לא עמדה להכרעה בבית הדין בשלב אישור ההסדר. לפיכך, גם לא ניתן לומר שנקבע ממצא פוזיטיבי כלשהו בעניין זה, היכול לשמש בסיס לטענת השתק פלוגתא. גם הודאה מצד הנתבעת בקיום הסדרים כובלים לא ניתנה בפני בית הדין, לפיכך גם טענת מניעות אינה יכולה לקום לתובעת. השאלה היחידה שעמדה בפני בית הדין בשלב איור ההסדר הייתה האם ההסדר שגובש כפשרה פרגמטית בין הצדדים הינה פשרה ראויה, הא ותו לא. השאלת, האם אכן ההסכמים הינם בבחינת הסכמים כובלים עמדה בפני בית הדין בשלב הערר, שהוגש על החלטת הממונה. אולם, ערר זה, כאמור, נמשך על ידי הנתבעת ולפיכך נותרה בעינה החלטתו של הממונה, הקובעת אך לכאורה, כי ההסכמים הינם כובלים.