משכך, אין למעשה עוד צורך להידרש לשאלה מה ההשפעה של עובדת היות ההסכם כזה המבוסס על קשר אישי ועל יחסי אמון בין הצדדים, עניין לו נדרש בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור באומרו "מערכת היחסים בין קרסו ללוי עוגנה בהסכם הפצה שהינו מסוג החוזים אשר לגביהם נפסק כי הם מבוססים על קשר אישי ועל יחסי אמון בין הצדדים וכי חזקה שהם אינם מיועדים לעמוד בתוקפם לצמיתות" (פסקה 7 להחלטה).
- המסקנה מכל האמור לעיל היא שהחוזה שבין הצדדים היה חוזה לתקופה קצובה שהסתיימה ביום 31.12.2009. משכך, הגיע החוזה לכלל סיומו בסוף שנת 2009. ממילא הודעת קרסו על סיום ההרשאה אינה בגדר ביטול של הסכם זה, שהסתיים כ-14 חודשים קודם שנשלחה הודעת הביטול, ואין היא מהווה הפרה של ההסכם. ההודעה לא באה אלא לבטל את ההתקשרות העסקית שנמשכה גם לאחר תום התקופה החוזית, מיום 1.1.2010 ואילך, וזאת לאחר שמגעים לכריתת הסכם חדש לא עלו יפה, כפי שיובהר להלן.
ב. ביטול ההסכם בתקופה בה לא שרר הסכם בכתב בין הצדדים
- התובעת סבורה שגם אם פקע ההסכם בסוף התקופה הנקובה בו, הרי שלנוכח העובדה שהצדדים המשיכו לנהוג בהתאם להוראות ההסכם יש לקבוע כי הושגה ביניהם הסכמה לפיה יעמדו תנאי החוזה המקורי לנצח, ולכל הפחות יעמדו בתוקפם לתקופה של עשר שנים נוספות על אלה שנקבעו בהסכם המקורי. קרסו טוענת כי ההסכם שבין הצדדים פקע, אולם בשל הקשר העסקי ארוך השנים שביניהם המשיכו הצדדים להתנהל בהתאם להוראות ההסכם עד לחתימת הסכם חדש בכתב. במהלך תקופה זו רשאית היתה קרסו לבטל את ההסכם בכל עת תוך שהיא נותנת הודעה פרק זמן סביר מראש. לעניין זה ביקשה קרסו להקיש מההוראה הדומה שנקבעה בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (בדומה להיקש שנעשה בהלכת הרשטיק, בעמ' 433). כאמור לעיל, כלל דומה חל בכל עת בו שוררת מערכת יחסים חוזית לתקופה לא קצובה.
- אמנם, אין חולק שהצדדים המשיכו ביחסים העסקיים ביניהם במתווה דומה לזה שהוכתב על ידי ההסכם. אלא שלא ניתן ללמוד מכך שכוונתם היתה להמשיך ביחסים מעין אלה לנצח. כפי שהובהר לעיל, כבר בשנת 1999 נקטו יבואני הרכב בצעדים לחתימת הסכמים בכתב מול הסוכנויות, ולמעשה אין טענה של ממש לפיה כוונת הצדדים היתה להמשיך בהתקשרות ארוכת טווח ללא חתימה על הסכם כלשהו. אין גם להלום טענה מעין זו עם העובדה שכבר בשנת 1999, כאשר מערכת היחסים בין הצדדים היתה אידיאלית ומבוססת על יחסי אמון הדוקים מעין כמותם על פי המתואר על ידי חיים לוי, עמדה קרסו על חתימת הסכם בכתב. ממילא לא ניתן להניח שהכוונה היתה להמשיך ולהתנהל ללא חתימת הסכם. מכאן שכל שניתן ללמוד מהמשך ההתנהלות העסקית של הצדדים אינו אלא כי לשיטתם כל זמן שלא נכרת הסכם חדש אך ניתן היה לצפות שייכרת הסכם מעין זה, לא מיהרו הצדדים לנתק את הקשר שביניהם.
- נראה עם זאת כי לנוכח מערכת היחסים הממושכת שבין הצדדים הוטלה עליהם החובה לנהל משא-ומתן בנוגע להמשך דרכם המשותפת. אף אם נקבע לעיל שהחוזה נעשה לתקופה קצובה, הרי שעל רקע היחסים העסקיים ששררו בין שני הצדדים למשך למעלה משנות דור, אין מקום לקביעה כי אומד דעתם המשוער היה כי בתום תקופה זו תנותק מערכת היחסים על אתר. אף אם קרסו התנגדה לכך שההסכם יכלול תניה המאריכה את תוקפו באופן אוטומטי, יש להניח כי כוונת הצדדים היתה כי ייערך בין הצדדים משא-ומתן ענייני והוגן בכוונה להגיע להסכמות חדשות שיתוו את המשך הפעילות העסקית המשותפת של הצדדים. נראה שלכך מסכימה גם קרסו (הרבה למעלה מהצורך אעיר שיתכן כי ניתן להקיש לעניין זה מאותה גישה הסבורה כי קיימת "חובה נרמזת" [implied duty] לקיים משא-ומתן לפני ביטולו של החוזה ארוך-טווח; להחלטות ברוח זו במשפט הצרפתי והגרמני ראו N. Nassar Sanctity of Contracts Revisited, A Study in the Theory and Practice of Long-Term Commercial Transactions 46 (Dordrecht, 1995); Machteld W. De Hoon "Effective Unilateral Ending of Complex Long-Term Contracts" 4 European Review of Private Law 469, 475-476 (2005); יוער שלפרשנות זו אין לכאורה אחיזה בלשונו של סעיף 314 ל- BGB, הדנה בביטול הסכמים ארוכי-טווח, אף שהסעיף דורש "סיבה מוצדקת" לביטול – ר.ו.).
- בפועל ניהלו הצדדים משא-ומתן בנוגע להסכם שייעגן את המשך דרכם העסקית. טיוטה ראשונה של "הסכם מאסטר לסוכנות מכירה" נשלחה לחיים לוי רק ביום 26.7.2010 (עמ' 2 לנספח כה לתצהיר שטרנברג), אלא שלאחר מכן התנהל משא-ומתן אינטנסיבי בין הצדדים בנוגע להמשך דרכם המשותפת. מעדותו של אילן וייץ, מנכ"ל קרסו, עולה שהסיבה לכך שהמשא-ומתן לא התחיל קודם לכן נובעת מהעובדה שרק בדיעבד התברר לו כי בפועל לא נוהל משא-ומתן כבר מתחילת שנת 2010 (עמ' 771 לפרוטוקול). לשיטתו, העובדה שלא נשלחה טיוטת חוזה חדש כבר בתחילת השנה היא "פשלה" שתוקנה ברגע שנודע לו על כך בחודש יולי 2010 (עמ' 772 לפרוטוקול).