ג. צד ב' לא יהיה רשאי לקזז או לנכות מהסכומים אותם הוא חייב לצד א' בגין רכישת חלפים או מסיבה אחרת כלשהי, סכום כלשהו שצד ב' הגיש חשבונית או דרישה בגינו לצד א'. ביצוע ניכוי או קיזוז כאמור, יהווה הפרה יסודית של הסכם זה.
בדומה קבע חוזה המוסך משנת 2010 כי:
- ט. מספר שעות עבודה לגבי תיקונים באחריות, יקבעו ע"י צד א' עפ"י ובהתאם לשעתון יצרן מכוניות "רנו" ו"ניסאן". במקרה של מחיר שייגבה במסגרת אחריות, מחירי תיקון מרביים, יקבעו ע"י צד א'. מחירים אלו, כמו גם שיעורי ההנחות יחייבו את הצדדים בתחשיב מחירי התיקונים אשר יבוצעו ע"י צד ב', במסגרת אחריות יצרן ו/או במסגרת הסכמי אחזקה עם גופים ומוסדות שונים.
כמו כן החיוב עבור חלפים, שמנים וחומרים אחרים בתיקונים מסוג זה, יעשה בהתאם למחירון החלפים אשר יפורסם ע"י צד א' מעת לעת.
- מהוראות הסכמי המוסך עולה כי מספר שעות העבודה לגבי תיקונים באחריות, כמו גם מחיר התיקון, ייקבעו באופן בלעדי על ידי קרסו. לעניין זה העיד רונן לוי כי אמנם לא אהב את סעיף 23(א) לחוזה המוסך הראשון, ואף סבר שיש בכוח שניתן לקרסו לקבוע את התעריפים בכדי לקפח אותו, אולם קיים את החוזה כלשונו (עמ' 52-51 לפרוטוקול). אסף ספקטור הבהיר בעדותו כי התעריף לשעת עבודה באחריות לא נקבע באופן שרירותי, אלא התבסס בראש ובראשונה על התעריף שקבע היצרן ועל המצב בשטח. מטעם זה לא ניתן היה לקבוע תעריפים בהסכמה כאשר אלה מוכתבים ממילא בהתאם לדרישות היצרן (עמ' 542 לפרוטוקול). בהקשר זה יש לציין כי גם רונן לוי השיב בחקירתו הנגדית שאם החליט היצרן לשנות משהו לא יכול אף לא אחד מאלה שאחריו בשרשרת להתנגד לקביעותיו "כשיצרן משנה, כל השרשרת משנה למטה. אתה יכול להגיד משהו ליצרן? זה הנוהל שלו, אתה משרת אותו, אתה עושה את זה, מה זה משנה מה כתוב בחוזה?" (עמ' 61-60 לפרוטוקול).
- שני הצדדים גם יחד מסכימים כי החוזה לא נועד לאפשר לקרסו לפעול בשרירות לב ולקבוע תעריפים הפוגעים בצד שכנגד. עם זאת, לשון החוזה מבהירה כי הקביעה בעניין זה נתונה לקרסו. ממילא כל שיש לבחון הוא האם בקביעת שיטת האלכסון, המבוססת על תעריף בסיסי עם אפשרות לסטות למעלה ולמטה, יש משום ניצול לרעה של הכוח שניתן לקרסו במסגרת ההסכם עד כדי כך שניתן יהיה לומר כי מדובר בקיום חוזה בחוסר תום לב באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט.
- מהעדויות התברר כי הסיבה להנחלת שיטת האלכסון היתה דרישתן של יצרניות הרכב לשים דגש על שביעות רצון של הלקוחות בתור אמת המידה הבלעדית והחשובה ביותר. לעניין זה הגישה הנתבעת את המודל ששלחה אליה רנו בדצמבר 2006 (נספח ב' לתצהיר ספקטור, להלן: "המודל"), ממנו עולה כי יצרנית הרכב דרשה מהיבואנים לקבוע שיטה המבוססת על בחינה של שביעות רצון הלקוחות תוך בדיקה של מספר החזרות רכבים במהלך תיקונים ו"שביעות רצון מלאה" של הלקוחות (על החשיבות הרבה שהעניקו יצרני הרכב לשביעות רצון הלקוחות ניתן ללמוד גם מהמסמך של רנו מיום 12.12.06 שצירף רונן לוי כנספח ט3 לתצהירו). במסגרת המודל הבהירה רנו כי ליבואן ניתנה הנחה מראש בשיעור 1% ממחיר המכוניות שיובאו על ידו (ההנחה הוגדרה כ"בונוס ששולם מראש"), ואם היבואן לא יעמוד ביעדים של שביעות רצון הלקוחות יהא עליו להחזיר סכום זה (ראו גם בעדותו של וייץ, בעמ' 780 לפרוטוקול). מכותרת המסמך, כמו גם מתוכנו, ברור כי כוונת היצרן היא שהיבואן ייקנס בפועל בסכום העולה כדי 1% מסכום רכישות הרכב במרוצת אותה שנה אם לא יעמוד ביעדים. מתצהירי הנתבעת עולה כי נכון לשנת 2007 דובר על סכום של כ- 600,000 אירו, דהיינו: איום בקנס של קרוב ל-3 מיליון ₪ אם קרסו לא תעמוד ביעדי שביעות הרצון שהכתיבו היצרנים.