על רקע קביעת מדיניות זו של היצרנים הוציאה קרסו את ההנחיות (שנמסרו לבעלי המוסכים במסגרת כנס מיום 18.1.07 – נספח ג' לתצהיר ספקטור). יצויין כי קרסו טענה במסגרת המצגת שהקרינה באותו כנס כי נמסר לה מרנו שיבואן שלא יעמוד בדרישות לשביעות רצון הלקוחות "יינזק כלכלית בשלב ראשון, ועלול אף לאבד את זיכיונו" (עמ' 6 לנספח ג' לתצהיר ספקטור). במסגרת ההנחיות שהוציאה קרסו נקבעה שיטת האלכסון, הקושרת בין שביעות רצון הלקוחות לתשלום שעת עבודה באחריות (ראו גם עדות דוביק טל, בעמ' 186-185 לפרוטוקול). באופן טבעי לא התקבל שינוי זה בהתלהבות על ידי בעלי המוסכים, בין היתר על רקע טענתם לפיה ממילא תעריף שעת העבודה באחריות נמוך מדי (עמ' 189-186 לפרוטוקול).
- מהעדויות ומהמודל ששלחה רנו עולה כי נקבע מנגנון לפיו תערך פניה ל-12 לקוחות פרטיים של כל מוסך בכל חודש, כאשר תוצאות הסקר ישענו על תוצאה של ארבעה חודשים לפחות, קרי: לפחות 48 לקוחות (ראו גם עמ' 482 לפרוטוקול). שיטת הסקר, כמו גם תוכן הסקר, נקבעו על ידי רנו (עמ' 745 לפרוטוקול). חיים לוי סבורה כי מדובר במדגם חסר משמעות, שכן לשיטתה באותה תקופה פנו כ-1,900 לקוחות בחודש לתיקון במוסך, וקבוצת המדגם משקפת כ-0.6% מסך הלקוחות הפרטיים. טענה זו נותרה טענה בעלמא, מאחר ולא הוגשה חוות דעת של סטטיסטיקאי המוכיחה שלא ניתן להגיע לתוצאות בעלות משמעות סטטיסטית באמצעות מדגם מעין זה, ומדובר בעניין שבמומחיות (דומה שבבחירות לכנסת נערכים לעתים מדגמים על בסיס סטטיסטי קטן יותר). עוד הובהר כי יצרני הרכב היו מעורבים גם בניסוח השאלות שנכללו בסקר, ודרשו כי אלה יכְללו שאלות הבוחנות אם הלקוח מרוצה עד מאוד מהשירות (עמ' 479 לפרוטוקול). ספקטור הבהיר שיצרניות הרכב לא הורו לקנוס את המוסכים שאינם עומדים ביעדי השירות, והוא אף לא קנס מוסכים אלא אך קבע שיטת תמרוץ בעלת בונוס ומלוס, שזכתה בשבחים מרנו (עמ' 487 לפרוטוקול).
- טענות חיים לוי כי הפגיעה בתעריפים התבטאה בשיטת התיגמול אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שהציגו הצדדים. מאלה עולה כי בשנת 2006 התלונן רונן לוי על תעריפי שעות האחריות ועל הפחתות חד-צדדיות "במהלך השנתיים וחצי האחרונות", דהיינו: כבר מתחילת שנת 2004 (נספח יח1 לתצהיר רונן לוי מיום 3.7.06). מכאן כי הטענות בנוגע לתעריפי שעת העבודה באחריות אינן קשורות דווקא לשיטת התגמול החדשה, ואינן קשורות כלל להחלפת ההנהלה במהלך שנת 2005, אם אלה מתוארכות לתחילת שנת 2004. יוער כי חיים לוי טוענת כיום כי שנת 2004 היא השנה המייצגת מבחינת הכנסותיה, ומכאן שלשיטתה שיטת התגמול באותה שנה היתה ראויה וזאת בניגוד לאמור במכתב הנ"ל.
- מעדותו של רונן לוי עלה כי הוא מתקומם כנגד המדגם הסטטיסטי, וכי טענות שהעלה בעניין זה מול נציגי קרסו לא נפלו על אוזן קשובה (עמ' 152-149 לפרוטוקול). עם זאת, ציין בעדותו כי אין לו התנגדות עקרונית לשיטת האלכסון, ובלבד שזו תהיה מעוגנת מבחינה סטטיסטית (עמ' 159 לפרוטוקול). כאמור, לא הוכח שהשיטה שהנחילה רנו, שעל פי הטענה נבדקה על ידי סטטיסטיקאים מטעמה של היצרנית, אינה מבוססת סטטיסטית. נראה, אפוא, שדי בטעם זה כדי לדחות את טענות חיים לוי בנוגע להנחלת שיטת האלכסון ותוצאותיה.
- כאמור, חוזי המוסך הקנו לקרסו את הפררוגטיבה לקבוע את התעריף לשעת עבודה באחריות. המסמכים שצורפו לתצהירו של ספקטור מעידים על כך שקביעת שיטת האלכסון לא נבעה משרירות לב של קרסו, אלא מלחץ חיצוני של יצרני הרכב, שגם לשיטת חיים לוי – השרשרת כולה כפופה לרצונם. שני הצדדים גם יחד מניחים כי התעריף הבסיסי של שעת העבודה מוכתב בין היתר משיקוליו של היצרן. בפועל התברר שהתעריפים שנקבעו כתעריפי בסיס על ידי קרסו אינם סוטים במידה ממשית מהתעריף שנקבע לה על ידי היצרן. לעניין זה יש לציין כי בהודעת הדוא"ל ששלח ספקטור לרונן לוי ביום 9.8.08 נטען כי היצרן משלם לקרסו סכום של 130 ₪ עבור שעת עבודה באחריות, בעוד שתעריף הבסיס שקבעה קרסו למוסכים עומד על 150 ₪ לשעה (ת/6). בפועל הודה ספקטור בעדותו כי ככל הנראה התעריף ששילמה רנו באותה עת עמד על 149 ₪ לשעה (עמ' 514 לפרוטוקול), ובמחצית השניה של שנת 2008 עמד תגמול הבסיס עבור שעת עבודה באחריות על 145 ₪ לשעה (המסמך העשירי לנספח ד' לתצהירו של ספקטור). כך או כך, מדובר בסכומים הקרובים עד מאוד לאלה ששולמו למוסכים כתעריף בסיס.