שעה שהתעריף הבסיסי נקבע באופן סביר; כאשר המוסך זכה לתגמול או הפחתה מהסיבות שצויינו לעיל (שעיקרן בלחץ החיצוני של היצרנים) תוך שהוא נבחן בהקשר זה ביחס ליתר המוסכים בקבוצה הרלוונטית; ומאחר ולא הוכח כי הבדיקה של שביעות רצון הלקוחות נעשתה באמצעי שאינו תקף סטטיסטית, וכאשר אמצעי בדיקה זהה הוחל על כל המוסכים בקבוצה ששימשו כקבוצת השוואה, המסקנה היא שיש לדחות את הטענות לפיהן לא היתה קרסו רשאית לקבוע את שיטת התגמול כפי שקבעה.
- בשולי הדברים אעיר כי קביעת המומחה מטעם התובעת, לפיה התעריף הבסיסי לשעה בתקופה זו אמור היה לעמוד על 170 ₪, אינה מבוססת על ראיה כלשהי. היא עומדת בסתירה למסמכים שהגישה התובעת, לאחר שגולו לה במסגרת גילוי המסמכים (ת/8 ו-ת/9), מהם עולה כי התעריף שקבעה היצרנית בשנים 2010 ו-2011 נע בין 28 ל-30 אירו לשעה, דהיינו: פחות מ-150 ₪ לשעה. יש בה גם משום התעלמות בוטה מהעובדה לפיה בשנת 2004, שלשיטת חיים לוי היתה שנת השיא החיובי של ההכנסות, הועלה התעריף לשעת עבודה באחריות מ- 123 ₪ לשעה ל- 130 ₪ לשעת עבודה (המכתב שנשלח למוסכי הרשת ביום מיום 17.2.04, נספח י"א לתצהיר ספקטור). מכאן שהתעריף לשעת עבודה בו נקב המומחה מטעם התובעת מנותק לחלוטין מהמציאות. ממילא ההנחה כי לכל אורך התקופה שולם לחיים לוי סכום הנופל מהתעריף הבסיסי הראוי אינה נכונה. לאמיתו של דבר, עולה מהדיווחים שצורפו לתצהירו של ספקטור כי בתקופות מסוימות שולם לחיים לוי תעריף העולה על התעריף הבסיסי, עניין שכלל לא נלקח בחשבון בחישובים שנערכו על ידי המומחה מטעם התובעת. מכאן שאף לו היתה מתקבלת הטענה העקרונית של חיים לוי, שנדחתה לעיל, לא ניתן היה לקבל את החישובים שערך המומחה מטעם התובעת, שאינם מקורבים ולו במקצת לחישוב ריאלי וראוי.
- ממכלול טעמים אלה אין לקבל את טענות חיים לוי בנוגע לחובה המוטלת על קרסו לשפות אותה בגין "קנסות" שהוטלו עליה במסגרת קביעת התשלום עבור שעות עבודה באחריות.
- הפחתת עמלות מכירת רכב: אין מחלוקת כי החל משנת 2008 הוחלה שיטת האלכסון גם על מכירות רכבים, כאשר תוצאות סקרי שביעות הרצון של הלקוחות עשויים היו להביא לכך שהסוכנות תזכה לעמלה העולה עד כדי 20% מהעמלה הבסיסית או לגרום להפחתת עמלה בשיעור של עד 15% (סעיף 20 לתצהירו של שטרנברג). אין גם מחלוקת כי שיטה זו נכפתה על חיים לוי. על פי חוות דעת המומחה מטעם חיים לוי, הביאה תחולת השיטה לכך שהופחת סכום של 86,316 ₪ מעמלות הבסיס שהיו אמורות להיות משולמות לה כתוצאה מהחלת שיטה זו.
- כפי שהובהר בפתח הדברים, קבע הסכם הסוכנות כי הסוכן יהיה זכאי לתשלום עמלה וכי "סכום העמלה יהיה בהתאם להסכמה שתושג בין הצדדים מעת לעת" (סעיף 19 לחוזה הסוכנות). אין מחלוקת שבפועל לא התנהלו הדברים באופן זה, והעמלות נקבעו באופן חד-צדדי על ידי קרסו. לעניין זה הבהיר וייץ שהעמלות נקבעו על ידי קרסו ללא שניתנה אפשרות למשא-ומתן בעניין זה (עמ' 777 לפרוטוקול). באופן דומה ציין שטרנברג בעדותו שמערכת קביעת העמלות לא היתה "דמוקרטית", אולם מאחר וחיים לוי לא התנגדה בפועל לעמלות שנקבעו, הרי שלשיטתו הסכימה חיים לוי לעמלות (עמ' 576 לפרוטוקול). יצוין כי גם שטרנברג אישר שנשמעו תלונות מצד נציגי חיים לוי בנוגע לשיעור העמלות, אלא שלשיטתו אין פירוש הדבר שחיים לוי לא הסכימה לשיעור העמלות שנקבע בפועל (עמ' 577 לפרוטוקול).
- חוות הדעת מטעם התובעת התמקדה בהפחתת העמלות בשל ה"קנסות" שהוטלו בגין תוצאות סקרי דעת הקהל שערכה קרסו, ולא בהפחתה כללית בעמלות, שעל פני הדברים קיים קושי רב לכמתה. לאמיתו של דבר, נראה כי בשיעור הנומינלי של העמלות חל גידול של קרוב ל-100% במרוצת העשור בו היה ההסכם בתוקף (השוו: המסמך השני לנספח טז1 לתצהירו של דני לוי ונספח י לתצהירו של אסף שטרנברג, המדגימים את סכום העמלות נכון לחודש יולי 1999 ונכון לחודש פברואר 2011). לעמלות בסיס אלה נוספו עמלות שונות, יעודיות, דוגמת עמלות יעדים, עמלות לקוחות סמויים (נספח ט' לתצהיר שטרנברג), עמלות רכבים מיוחדים (עמ' 578 לפרוטוקול), וכן ניתן לחיים לוי "בנק הנחות" ששימוש חלקי בו הביא לכך שהיא זכתה בעמלה בשיעור מחצית מיתרת הסכום שבבנק (עמלה זו חלה ככל הנראה עד שנת 2009, כפי שניתן לראות מהסיכומים החצי שנתיים שצורפו כנספח ב' לתצהירו של שטרנברג). מכל מקום, לא נראה שהונחה תשתית מספקת לקביעה לפיה נגרם נזק לחיים לוי מעצם קביעת שיעורי העמלה על ידי קרסו במרוצת שנות קיומו של החוזה (וזאת אף מבלי להתייחס לעובדה כי לשיטת דני לוי סברה התובעת גם בשנים 2005-1999, הרבה קודם ל"תקופת השבר" שהחלה לשיטת התובעת בשנת 2005, שהעמלות בגין מכירת הרכב אינן מספקות – עמ' 1012 לפרוטוקול).
- שונים הם פני הדברים ככל שהם מוסבים להחלת שיטת האלכסון על העמלות בגין מכירת רכב. כפי שהובהר לעיל, הביעו מנהלי חיים לוי תרעומת על קביעת שיטת תגמול התולה את שיעור העמלה בסקר שביעות רצון הלקוחות. בפועל, הופחתו העמלות ששולמו לחיים לוי מאחר ותוצאות סקרי שביעות הרצון בנוגע לתהליך המכירה שנעשה על ידה לא היו משביעות רצון, כפי שניתן להתרשם מדו"חות ערכי התמרוץ לשנים 2010-2009 (נספח ו' לתצהיר שטרנברג). מאחר ותוצאות הסקרים הראו באופן עקבי למדי – עם חריגים לפרקים - תוצאות נמוכות יחסית של חיים לוי בהשוואה לסוכנויות הגדולות האחרות, הופחתו מהעמלות הסכומים בהם נקב המומחה מטעם התובעת. למצער ניתן לומר כי חישוב הסכומים שנערך על ידי המומחה מטעם התובעת בהקשר זה לא נסתר. כאמור, החוזה שחלש על ההתקשרות בין הצדדים קבע במפורש כי קביעת העמלות תעשה בהסכמה. מהעדויות עולה כי כל נושא העמלות הוכתב באופן חד-צדדי על ידי קרסו, בניגוד מפורש להסכמה החוזית. בנסיבות אלה, לא היתה רשאית קרסו לקבוע מנגנון שיש בו כדי להפחית את העמלה המשולמת לסוכן אלא בהסכמתו של הסוכן, שלא ניתנה במקרה זה.
- לטענת קרסו שיטת האלכסון בעניין עמלות מכירת הרכבים נבעה אף היא מניסיון לרצות את היצרן ולקדם את שביעות רצון הלקוחות על פי דרישתו. להבדיל מהטענות בהקשר זה בנוגע לעלות שעת העבודה, לא צרפה קרסו מסמך כלשהו המעיד על כך שנעשתה פניה ספציפית לסוכנים בעניין זה בשנת 2008, ולא עלה בידה להצביע על דרישה מפורשת בעניין זה. מכל מקום, אף אם היתה דרישה מעין זו של היצרן, הרי שלנוכח הסכמתם המפורשת של הצדדים בהסכם שנכרת ביניהם, היה צורך להגיע לכלל הסכמה בעניין זה וקרסו אינה יכולה להישען בהקשר זה על דרישה של היצרן, שכאמור לא הוכחה דיה.
- לפיכך יש לקבל את טענת חיים לוי, ככל שהיא נוגעת להפחתת שיעורי העמלה בגין חוסר שביעות הרצון שהובע בסקרים. מכאן שעל קרסו להשיב לידי חיים לוי סכום של 86,313 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (מאחר והמומחה התייחס לשנים 2009 ו-2010 בלבד, יצורפו הפרשי ההצמדה והריבית מחודש ינואר 2010).
- הפרש בין תעריפי היצרן לתעריפי קרסו: לטענת חיים לוי זכתה קרסו לקבל מיצרני הרכב 51.75 אירו לשעת עבודה באחריות, בעוד היא משלמת למוסכים סכום של 170 ₪ לשעה עבור שעת עבודה. כן טענה חיים לוי כי קרסו זכתה להנחות של 28% על החלפים בהם עשתה שימוש לתיקוני אחריות, אך מכרה אותם למוסכים בהנחה של 9% בלבד כשהיא משלשלת לכיסה את ההפרש. על רקע הנחות עבודה אלה, ועל בסיס חישוב המניח אלפי שעות עבודה בכל שנה ושימוש בחלפים בעלות כוללת של קרוב ל-13 מיליון ₪ בשנים 2010-2005, הגיע המומחה מטעם התובעת לכלל מסקנה לפיה שלשלה קרסו לכיסה סכום של 2,127,891 ₪ בגין ההפרשים בעלות שעת עבודה וסכום של 2,420,009 ₪ בגין ההפרשים בין ההנחה שניתנת לקרסו עבור חלפים לבין ההנחה המועברת למוסך. חיים לוי סבורה כי על קרסו להעביר לידיה סכומים אלה.
- טענות חיים לוי בהקשר זה אינן נשענות על הנמקה משכנעת כלשהי מכוחה ניתן להגיע למסקנה לפיה הוטלה על קרסו החובה להעביר למוסכים את הסכומים או ההנחות שהיא זוכה להן מידי היצרן. למעשה, הסכים רונן לוי בעצמו שאין הוא זכאי לקבל מקרסו את אותן הנחות שמקבלת קרסו מהיצרן, אולם הוא סבור שמטעמי הגינות היה מקום להעביר לו חלק מההפרש (עמ' 129-128 לפרוטוקול). די באמירה זו כדי לדחות את הטענות בהקשר זה.
- לגוף העניין, הוכח שאין ממש בטענות. התעריפים עליהם ביסס המומחה מטעם התובעת את חישוביו הם תעריפים שהסתמכו על מסמך שהפיקה התובעת מהמערכת הפנימית של יצרנית הרכב ניסאן (נספח י2 לתצהיר רונן לוי ונספח יא לחוות דעת המומחה). עיון במסמך מעלה שאין הוא נוגע כלל ליחסים שבין יצרנית הרכב לבין היבואן, אלא ביחסים שבין יצרנית הרכב לספק החלפים מולו היא עובדת, כפי שנרשם במפורש במסמך, כפי שהסכים גם רונן לוי (עמ' 136 לפרוטוקול) וכפי שהבהיר היטב ספקטור בעדותו (עמ' 530-529 לפרוטוקול). ממילא התעריפים הנקובים במסמך זה, הן בעניין עלות שעת עבודה והן בעניין ההנחה עבור חלפים, כלל אינם רלוונטיים לתובענה. מכאן שנשמט הבסיס העובדתי לכל טענות התובעת בהקשר זה.
- כפי שהוזכר לעיל, מהמסמכים שגילתה קרסו עולה כי התעריפים שקבעו יצרני הרכב לשעות עבודה דומים למדי לתעריפים ששולמו על ידה למוסכים (ת/8 ו-ת/9), ותעריפים אלה נמוכים לאין שיעור מאלה הנטענים על ידי חיים לוי על בסיס המסמך הנ"ל. אשר להנחה הנטענת בעניין עלות החלפים, הבהיר ספקטור בעדותו כי ביחסים בין היצרן לקרסו לא מדובר בהנחה אלא בהחזר הוצאות. למעשה עולה עלות החזר ההוצאות עבור משלוח החלפים, הובלתם לישראל ותשלום המסים החלים עליהם בשיעור ניכר על השיעור הנקוב באותו מסמך (עמ' 535-534 לפרוטוקול). בשונה מהחזר ההוצאות הניתן ליבואן מידי היצרן, זוכים המוסכים לקבל מקרסו הנחה על החלפים בשיעור 9% ממחירם (לאמיתו של דבר מדובר בכ-11.5% הנחה, מאחר והסכום מחושב מלמטה ולא מלמעלה – ראו עמ' 540 לפרוטוקול). לעניין זה ציין ספקטור כי ניהול מערכת האחריות אינו רווחי בדרך כלל, וכדי לוודא שהמוסך יכסה את עלויות הטיפול בתביעות האחריות ניתנה לו אותה הנחה על החלפים, שמהווים את חלק הארי של התשלום עבור הטיפול באחריות ואת החלק הגדול יותר של הרווחים בגין טיפולים אלה (עמ' 540 לפרוטוקול).
- כאמור, אין בסיס לטענה לפיה מוטלת חובה על קרסו להשוות את תנאי המוסכים לתנאים שהיא זוכה להם מהיצרנים. למעשה נראה כי מדובר בטענה המנוגדת לעקרונות המסחר החופשי, בגדרן זוכה בדרך כלל המתווך לעמלה כלשהי עבור התיווך. מכל מקום, לא הוכח שקרסו אכן זוכה להנחה כלשהי מהיצרן שאינה עוברת לידי המוסכים, ובוודאי שלא הוכח שהיא זוכה להנחה משמעותית הנותרת כולה בידיה. ממכלול טעמים אלה יש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לנטילת הפרשים כלשהם לכיסה של קרסו.
- הנזק מסגירת קו האשראי: במסגרת מערכת היחסים שבין הצדדים הוסכם על מתן קו אשראי שיאפשר לחיים לוי להעביר לידי קרסו תשלומים מסוימים בשיקים דחויים. אין מחלוקת כי קו אשראי זה הוקטן באופן דרסטי באקט חד-צדדי של קרסו החל מתחילת יולי 2010. לטענת חיים לוי לא היתה כל הצדקה להפחית את קו האשראי מ-3 מיליון ₪ ל-1 מיליון ₪ בלבד, באופן שהצריך את חיים לוי ליטול הלוואה כדי להמשיך ולתפקד באופן דומה. לפיכך על קרסו לפצות את חיים לוי בסכום של כ-1.4 מיליון ₪ בגין הנזקים מסגירת קו האשראי ומנטילת הלוואה חדשה.
- הטענות בנוגע לקו האשראי נטענו בהרחבה במסגרת התביעה שכנגד. עם זאת, על רקע הטענות בעניין זה בחוות-הדעת ידונו אלה כבר עתה, מעט בבחינת הקדמת המאוחר.
- על פי הנטען בתביעה שכנגד, התברר לקרסו בשלהי שנת 2009 שחיים לוי משתמשת בקו האשראי שלא לצרכים שהוא יועד להם. בעקבות תלונות שהגיעו לקרסו, לפיהן שלשלה חיים לוי לכיסה הנחות שכביכול ניתנו ללקוחות, נעשתה בדיקה בגדרה התגלה בין היתר כי כאשר נעשית עסקת טרייד-אין במסגרת רכישת רכב חדש, עושה חיים לוי שימוש בדרך שגרה בקו האשראי שניתן לה גם עבור סכומים שהיא מקבלת במזומן.