אין כל בסיס בהסכם לטענה לפיה הוטלה חובה חוזית על קרסו למכור רכבים לחברות הליסינג באמצעות התיווך של חיים לוי (מה גם שמרבית חברות הליסינג ממוקמות באזור המרכז ולא באזור ירושלים). ההסכם קובע דווקא היפוכו של דבר, באומרו כי "המשווק לא יהיה זכאי לכל תמורה, באם תושב מאזור השווק ירכוש מכונית אצל החברה במישרין או אצל משווק אחר" (סעיף 5 להסכם הסוכנות). מכאן שלא היתה כל מניעה לקרסו למכור רכבים ישירות לחברות הליסינג. אשר לתושבי ירושלים שזכו לרכב במסגרת הסדר ליסינג עם מעסיקם, הרי שאלה כלל לא רכשו את הרכב. אם בכך לא די הרי שכמעט בכל המקרים הועברו להם הרכבים על ידי חברות ליסינג שמקום מושבן אינו באזור ירושלים. ממכלול טעמים אלה המסקנה היא שלחיים לוי אין כל זכות לקבלת עמלה בגין רכבים שנרכשו על ידי חברות הליסינג והועברו במסגרת הסכם ליסינג לאנשים המתגוררים בירושלים.
- לא למותר לציין שלא עלה בידי התובעת להוכיח מה כמות כלי הרכב מסוג רנו או ניסאן שנמסרו לתושבי ירושלים במסגרת ליסינג. הצבעה על הפחתה במסירות רכבים פרטיים באמצעות חיים לוי אינה מביאה למסקנה כי זו נובעת דווקא מגידול בענף הליסינג (שכלל לא הוכח; כאמור, מהנתונים שהציג וייץ עולה כי לא חל כל שינוי בחלק היחסי של מכירות קרסו לשוק הליסינג בתקופה זו). יתכן שהיא חלה מטעמים אחרים, ובהם כאלה הנוגעים לדרך התנהלותה של התובעת עצמה. מכל מקום, נתונים בעניין מסירת רכבי ליסינג לתושבי ירושלים לא מצויים בידי קרסו, והעד אילן טל (שאינו עובד כיום בקרסו אלא בחברת ליסינג) הבהיר שלאף גורם בענף אין טבלה או פילוח של אנשים שקיבלו רכב בליסינג, שכן רכבים אלה נמסרים בדרך כלל לידי מעסיקים מוסדיים והם מעבירים אותם לידי עובדיהם (עמ' 616 לפרוטוקול). ככל שטענת חיים לוי מוסבת לאפשרות לפיה רכשו חברות ליסינג רכבים ומכרו אותם לאנשים פרטיים, ובכלל זה לאנשים באזור ירושלים, הרי שטענה זו לא הוכחה דיה והיקף התופעה בוודאי שלא הוכח. יש גם מקום לטענה כי משעה שחברת ליסינג רכשה רכבים הרי שניתן לראות מכירה על ידה (בהנחה כי לא מדובר ברכבים חדשים לחלוטין שלא נרשמה בהם "יד" נוספת) כמכירה של רוכש רכב לצד שלישי, שאין חולק שהסכם הסוכנות לא חל עליה.
- לנוכח כל האמור לעיל, לא ניתן לקבל את טענות חיים לוי לפיהן על קרסו לפצות אותה בגין מכירת הרכבים באמצעות חברות ליסינג. כאמור, שוק הליסינג היה קיים עובר לחתימת ההסכם ועל אף זאת לא נאמר דבר בהסכם בנוגע למכירות לשוק המוסדי. ממכלול התניות שבהסכם עולה במפורש כי זה התייחס למכירת רכבים לשוק הפרטי באמצעות משווק, ולא למכירת מספר רב של רכבים לגורמים מוסדיים. למעשה, מאחר והמכירה של כלי הרכב לחברת הליסינג נעשתה על ידי היבואן "במישרין", הרי שהיא מוחרגת במפורש מתחולת סעיף 5 להסכם הסוכנות. אין לראות בעצם העובדה שחברות הליסינג מסרו רכבים לחברות מסחריות באזור ירושלים או לחברות באזורים אחרים שלהם עובדים באזור ירושלים כפגיעה בבלעדיות של חיים לוי, שחלה על שיווק ומכירת רכבים לאנשים פרטיים בלבד ועל רכבים שהבעלות בהם נמסרה לאותם רוכשים פרטיים. ניתן להוסיף לכך את העובדה שטענות בנוגע להפרת ההסכם בהקשר זה לא עלו בפועל במהלך חיי החוזה. נראה שלמעט התרעומת של חיים לוי על הירידה בנפח המכירות בשוק הרכב הפרטי, שלשיטתה נבעה כתוצאה מפריחת הליסינג בישראל - תופעה שקרסו אינה אחראית לה - לא ניתן להצביע על טענה כלשהי בזמן אמת בנוגע לפעולה של קרסו בניגוד לחוזה במסגרת פעילותה בשוק הליסינג.
- העובדה שקרסו התאימה עצמה למגמות בשוק הרכב לא אמורה לפעול כנגדה, ואין לקבל את הטענה לפיה חל איסור על קרסו להגדיל את המכירות בשוק הליסינג בשל תנית בלעדיות של משווק באזור גיאוגרפי מסוים. משמעותה האמיתית של טענה זו היא כי היה על קרסו לפעול בניגוד למגמות הכלליות בשוק הרכב תוך שהיא מביאה לפגיעה משמעותית ברווחיה, וזאת אך בשל החשש שתחול ירידה ברווחי חיים לוי במסגרת המכירות לשוק הפרטי (כאמור, כלל לא הוכח שנתח השוק של המכירות לשוק הפרטי אכן קטן במרוצת שנים אלה). לא למותר לציין שאם אכן היתה קרסו מתעלמת מהמגמה בשוק, היתה נגרמת לה ככל הנראה פגיעה כלכלית ממשית. זו עלולה היתה להביא בתורה להקטנה כללית בעסקיה וממילא לפגיעה גם בחיים לוי. היא היתה עלולה לגרור גם פגיעה ביתר הסוכנים, ואולי היתה מביאה לתביעות נוספות. פרשנות מעין זו להסכמת הצדדים עומדת בניגוד מוחלט לכלל לפיו חוזים מסחריים יש לפרש בהתאם ל"הגיון הכלכלי" או ה"הגיון המסחרי" העומד בבסיסם (ראו לדוגמא ע"א 8566/06 אמריקר נ' מליבו ישראל בע"מ, מיום 8.11.09, בפסקה 26 לפסק-הדין; ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש, מיום 7.12.09, בפסקה 20 לפסק-הדין; והשוו ע"א 3894/11 דלק נ' בן שלום, מיום 6.6.13, בפסקה 24 לפסק-דינו של כבוד השופט סולברג; ע"א 6553/11 עזבון ברלס נ' פז ים הולדינגס 2000, מיום 29.12.13, בפסקה 27 לפסק-הדין). פרשנות לפיה על צד לחוזה לפעול בניגוד למגמות בשוק, באופן שעלול לגרום לפגיעה קשה ברווחיותו, לחשוף את כל הקשורים לו לפגיעה ממשית בעסקיהם ולפעול בדרך המנוגדת למגמה העסקית השוררת, אינה סבירה כלל ועיקר ויש לדחותה.
- בשולי הדברים יש להתייחס בקצרה לטענה נוספת שהעלתה התובעת ולפיה פעלה קרסו במודע להקטין את מכירות הרכבים החדשים בשוק הפרטי, וכתוצאה מכך פגעה גם בפעילות המוסך. טענה זו מעוררת קושי עיוני רב, שהרי אין ספק שלקרסו היה אינטרס ברור להגדיל את מכירת הרכבים החדשים, בכל אפיק אפשרי, ולא להקטין פעילות זו. לא למותר לציין כי מהעדויות עולה שרווחי היבואן על מכירות רכב פרטי עולים על הרווחים הנובעים ממכירות בליסינג (עמ' 649 ועמ' 785 לפרוטוקול), ומכאן שלקרסו היה אף אינטרס ישיר ומוגבר להגדיל את המכירות לשוק הפרטי. יש לכאורה גם רגליים לטענה כי הפיחות במכירות חיים לוי נובע מירידה יחסית במכירות שנעשו על ידה בהשוואה אל מול סוכנויות רכב באזורים אחרים בארץ, קרי: כתוצאה מהתנהלות לא מיטבית שלה, כפי שעולה מנתונים שהציגה קרסו. אם כך הם פני הדברים הרי שאין הוא קשור כלל לגידול הנטען בשוק הליסינג, שכאמור לא הוכח.
- ממכלול טעמים אלה יש לדחות את הטענות בנוגע לפגיעה ברווחי חיים לוי ממכירות רכבים חדשים בשל ההתמקדות הנטענת בשוק הליסינג, כמו גם את הטענות הנוגעות לפגיעה ברווחי המוסך בשל מגמה זו.
- נסיעות המבחן העודפות: אף שטענות חיים לוי בעניין העדפת שוק הליסינג ותוצאותיה נדחו, שונים הם פני הדברים ככל שהם נוגעים לטענות בעניין נסיעות המבחן. גם מהעדויות מטעם קרסו עולה כי אנשים שהיו זכאים לקבלת רכב בליסינג ממעבידם פנו למשווקים לצורך ביצוע נסיעות מבחן כדי לשרת את החלטתם בנוגע לסוג הרכב שיקבלו בליסינג. מנספח יב לתצהירו של ספקטור עולה כי בשנים 2007 ו-2010 יצא אף "רענון נוהל תגמול סוכנים בקידום עסקת ליסינג", לפיו על הסוכנויות להעניק ללקוחות ליסינג "את השירות והתמיכה המקצועית כאילו היה זה לקוח רגיל פרטי". הסוכנים הונחו לתמרץ את לקוחות הליסינג לבחור ברכבים מסוג רנו או ניסאן, כאשר בתמורה היו אמורים לזכות בתשלום של 400 ₪ עבור כל לקוח שיבחר בסופו של דבר ברכב מסוג רנו או ניסאן לאחר שקיבל הסבר או ביצע נסיעת מבחן במשרדי הסוכן. לצורך קבלת תגמול זה נמסר טופס ללקוח, ועל פי ההנחיה היה על הלקוח להחזיר את החלק התחתון של הטופס לסוכנות לאחר שבחר ברכב מסוג רנו או ניסאן. הסוכן היה אמור לזכות בתשלום לאחר משלוח הטופס. לעניין זה הבהיר דני לוי כי מעולם לא קרה שלקוח טרח לחזור אליו עם הטופס החתום, ולפיכך חיים לוי לא זכתה מעולם לאותו תגמול עבור עידוד הלקוחות לרכישת רכב בליסינג (עמ' 232-231 לפרוטוקול). קרסו לא הציגה ראיה כלשהי לפיה שולם אי פעם תגמול לחיים לוי בגין שירות לקוחות הליסינג או ביצוע נסיעת מבחן על ידם.
- מאחר וקרסו מצאה לנכון להנחות את סוכניה לשרת את לקוחות הליסינג ולאפשר להם לבצע נסיעות מבחן ברכבי התצוגה, הרי שיש לקבל את טענות חיים לוי לפיהן בוצעו נסיעות מבחן ברכביה עבור אותם לקוחות ליסינג. נסיעות אלה לא שרתו בדרך כלשהי את תועלתה הכלכלית של חיים לוי. מכאן שיש טעם בטענה כי על קרסו לשפות את חיים לוי בגין עריכת נסיעות אלה.