העדים מטעם קרסו טענו אמנם כי הגדלת מספר המכוניות המיובא לישראל מביאה באופן כללי לירידה במחירי הרכב, ולפיכך לעליה ברווחי הסוכן המשווק בשל העובדה שהירידה במחיר משרתת את התחרותיות של דגמי רנו וניסאן. לשיטתה יש לראות בכך כרווח עקיף שצמח לחיים לוי מהמכירות ללקוחות ליסינג, אותו יש לזקוף כנגד כל הפסד נטען של חיים לוי בנוגע ללקוחות אלה. טענה זו אין לקבל הן מאחר ושיעור הרווח העקיף לו זכו הסוכנים על פי טענה זו לא הוכח כלל, והן לנוכח הקביעה כי מגמה זהה התרחשה אצל היבואנים כולם, וממילא כל היבואנים זכו להנחות מהיצרנים וכל הסוכנים יכלו להציע רכבים במחירים מוזלים, מבלי שהדבר יגרור שינוי בתחרותיות היחסית של רכבי יצרן זה או אחר. מכל מקום, לא הוכח מה היה שיעור ההטבה שזכתה לו חיים לוי בגין אותה הנחה במחירי הרכב, אם בכלל זכתה להטבה מעין זו.
- בנסיבות אלה, כאשר עולה בבירור שלקוחות הליסינג ביצעו נסיעות מבחן רבות ברכבים שרכשה חיים לוי מכספה וכאשר העלות הישירה והעקיפה של נסיעות אלה מושתות על חיים לוי, היה על קרסו לשפות אותה בגין עלויות אלה. כאמור, לא הוכח שלחיים לוי צמח רווח כלשהו מעריכת נסיעות המבחן ללקוחות הליסינג. לפיכך זכאית חיים לוי לתשלום הנטען עבור הנסיעות, בהתאם לחישוב שערך רואה החשבון מטעמה, שלא הופרך. המסקנה היא, איפוא, שעל קרסו לשלם לחיים לוי סכום של 135,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה בה נקב המומחה בגין העלויות של נסיעות המבחן שנעשו על ידי לקוחות הליסינג.
מוניטין ושווי שוק
- לטענת חיים לוי עשתה קרסו שימוש במוניטין של חיים לוי מאז תום התקופה החוזית וכן עשתה שימוש בשוק הלקוחות של חיים לוי. טענה זו נדונה והוכרעה לעיל, עת נקבע שהתובעת אינה זכאית לפיצוי נפרד בגין המוניטין או שווי השוק מאחר וזה מגולם בתקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לה. הדברים שייאמרו להלן אינם אלא מעבר לנדרש, ובאים על רקע מספר טענות נוספות של חיים לוי, ובפרט על רקע הטענה לפיה הוראות הסכם הסוכנות מעניקות לה פיצוי נפרד בגין הפגיעה במוניטין.
- על פני הדברים קיים קושי מובנה בקבלת הטענות הנוגעות למוניטין הנפרד של חיים לוי. ככל שלתובעת מוניטין משל עצמה, בלי קשר להתקשרות העסקית עם יבואנית רנו וניסאן, הרי שהמוניטין נותרו בידיה גם לאחר תום ההתקשרות החוזית. שמה הטוב של חיים לוי כמי שמפעילה מוסך רחב ממדים לא אמור היה להיות מושפע מהעובדה שאין היא עוד מוסך מרכזי של רנו. ככל שהטענה היא כי המוניטין של חיים לוי נבנו על הקשר העסקי המתמשך עם רנו (באמצעות קרסו), ועל הזהות בתודעה הירושלמית בין חיים לוי לרנו ולאחר מכן גם לניסאן (כפי שטענה חיים לוי), הרי שמדובר במוניטין השייכים לרנו ולניסאן ולא לחיים לוי. נראה שכלל זה, החל בדרך כלל ביחסים שבין יצרן או יבואן לסוכן, חל ביתר שאת כאשר מדובר בתחום מכירת הרכב. בתחום זה נראה שנטיית הלקוח היא לרכוש רכב של יצרן פלוני ולא רכב המשווק על ידי סוכן אלמוני, ולמותג הרכב השפעה ניכרת לאין שיעור על החלטת הרכישה מזו של זהות משווק הרכב. לא למותר לציין כי גם מעדויות עדי חיים לוי עלה כי היו רכבים שנמכרו בנקל וכאלה שסומנו כ"רכבים קשים", כאשר ברור שהשוני אינו נעוץ בזהות המוכר (שנותרה זהה) אלא בטיב דגם הרכב הספציפי העומד למכירה.
- מכאן שהפגיעה במוניטין, ככל שהיתה, אינה כזו המצדיקה פיצוי כלשהו מצדה של קרסו. לעיל הובהר כי ההנחה שבבסיס הפסיקה היא כי הקניין הרוחני אינו שייך לסוכן אלא ליצרן או ליבואן (הלכת טרבונל, בעמ' 685-681). כבר במועד בו נחתם הסכם ההתקשרות קבעה ההלכה באופן חד משמעי כי הקניין במוניטין הוא של היצרן ולא של המפיץ או הסוכן (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 317ד, 318ז (1990); ע"א 901/90 נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשיה בע"מ, פ"ד מז(1) 252, 261א (1993)). גם על רקע עובדה זו ניתן לקבוע כי אומד דעת הצדדים להסכם היה שלא לכלול מתן פיצוי או תמורה כלשהי לחיים לוי עבור המוניטין. מכאן עולה שחיים לוי אינה זכאית לתשלום כלשהו בגין פגיעה במוניטין הנובעת למעשה מהמוניטין של היצרן.