בשולי הדברים ניתן להעיר כי ספק רב אם הדיון שערך המומחה מטעם התובעת בחוות-דעתו מהווה משום ראייה מספקת לשווי המוניטין הנטען.
- לטענת חיים לוי קיימת הסכמה חוזית בעניין זכאותה לפיצוי בגין שווי השוק והמוניטין בעת הפרידה מקרסו. טענה זו מוסבת לאמור בסעיף 6 להסכם הסוכנות, לפיו ההרשאה שניתנה לחיים לוי למכירת המכוניות "אינה מהווה זכות קניינית והמשווק אינו רשאי להעבירה או להמחותה לאחר, או לקבל פיצוי כלשהוא, או תמורה כלשהיא עם סיומו של הסכם השיווק בהתאם להסכם זה". פרשנותה הפשוטה של תניה זו הפוכה מזו שמייחסת לה חיים לוי. על פי לשון התניה הסכימו הצדדים במפורש שחיים לוי לא זכתה ל"זכות קניינית" כלשהי בגין ההתקשרות עם קרסו. כמו-כן הוסכם במפורש, וככל הנראה כדי למנוע טענות בדומה לאלה הנכללות בתביעה שלפני, כי חיים לוי לא תהיה זכאית לכל תמורה או פיצוי שהם בגין טענות אלה עם סיום ההסכם. מכאן שעל פי פשט לשון ההסכם אין חיים לוי זכאית לפיצוי כלשהו בעת סיום ההסכם, לא מכח ההסכם וכפי שהובהר לעיל – גם לא מכח הדין.
- לטענת התובעת הוספה הסיפא של סעיף 6 להסכם הסוכנות כדי להבהיר כי אם יסתיים ההסכם שלא "בהתאם להסכם זה" או-אז תהיה התובעת זכאית לקבלת תמורה עבור המוניטין. לטענתה, על פי ההסכם ניתן היה להביא לסיומו אך ורק בהתקיים ההוראות שבסעיפים 4 או 25 להסכם הסוכנות, דהיינו: אם תחדל קרסו לשמש כיבואנית של רנו או ניסאן (סעיף 4 להסכם), במצב של הפרה יסודית של ההסכם ללא תיקונה (סעיף 25(א) להסכם) או כאשר ניתן צו כינוס נכסים נגד התובעת (סעיף 25(ב) להסכם). לשיטתה ניתן לראות בכך מעין "רשימה סגורה" של מקרים שרק בהם ניתן היה להביא את ההסכם לסיומו (בדומה לקביעה בהלכת בלום). על פי פרשנותה רק סיום ההסכם במסגרת רשימה סגורה זו פוטר את קרסו מפיצוי, ואילו בכל מקרה בו הסתיים ההסכם בדרך אחרת – זכאית חיים לוי לפיצוי בגין שווי השוק והמוניטין. לטענת חיים לוי הסכמה משתמעת זו התבססה על טיב היחסים הייחודי, שאין לו אח ורע בפסיקה הישראלית (השוו פסקה 7 בעמ' 2 לסיכומי התובעת), בין חיים לוי לקרסו. נראה שלשיטתה בשל מערכת יחסים זו הגיעו הצדדים להסכמה חוזית השונה מהותית מזו שמנחיל הדין.
- טענות חיים לוי אינן עולות בקנה אחד עם הרישא לסעיף 6 להסכם, הקובעת במפורש שלחיים לוי אין זכות קניינית כתוצאה מההסכם. אין הן תואמות גם את יתר הוראות ההסכם, ובוודאי שלא את הגיונו. ההנחה כי ההסכם קבע במשתמע שסיום ההסכם במועדו הנקוב יביא לפיצוי בגין המוניטין השייכים על פי הדין ליבואן או ליצרן, וזאת בניגוד לאמירה המפורשת בתחילת סעיף 6 להסכם ולהלכה ששררה באותה עת בפסיקת בית המשפט העליון, אינה סבירה. יש גם לציין שאם אכן זו היתה כוונת הצדדים מלכתחילה, היה מקום להניח כי עו"ד עזריאל היה כולל דרישה מעין זו בטיוטת ההסכם שהכין, אלא שאמירה כזו לא נכללת כלל בטיוטה שנשלחה על ידו לקרסו (נספח כג1 לתצהיר שטרנברג). התניה שבסיפא לסעיף 6 הוספה על ידי קרסו (נספח כג2 לתצהיר שטרנברג), ועל פני הדברים נועדה לחזק את הקביעה לפיה לא זכאי המשווק לתמורה כלשהי בגין המוניטין.
- ממכלול טעמים אלה יש לדחות את טענות חיים לוי בנוגע לזכאותה לפיצוי עבור המוניטין ושווי השוק.
- בשולי הדברים אציין כי שוויו של שוק הלקוחות לא הוכח כלל. לא עלה בידי חיים לוי להצביע על הפגיעה בשוק לקוחותיה, והנתונים המסחריים אודות פעילותה לאחר ההתנתקות מקרסו לא הוצגו לפני בית המשפט. מכאן שאף אם בפועל נהנה המוסך המנוהל כיום על ידי קרסו משירות לקוחות שרכשו רכבים מחיים לוי, הרי שלא ניתן לכמת באופן מושכל הנאה זו. נראה שגם מטעם זה בחרה הפסיקה במתן הפיצוי עבור שווי השוק במסגרת מתן ההודעה המוקדמת, כך שפרק הזמן הסביר של ההודעה מגלם בתוכו גם את ההנאה משווי השוק. לפיכך יש לדחות את טענות חיים לוי גם בהקשר זה.