"A contract for an indefinite period may be ended by either party by giving notice a reasonable time in advance".
בהקשר זה נקבע כי ארכו של פרק הזמן הסביר ייקבע בהתאם לנסיבות העניין הספציפיות (ראו דברי ההסבר לכללי ה- Unidroit, בעמ' 159; והשוו Michael Joachim Bonell " International Investment Contracts and General Contract Law: a Place for the UNIDROIT Principles of International Commercial Contracts?" Uniform Law Review 144 (2012); לביקורת שהושמעה בהקשר לזה ראו הסקירה בת.א. (שלום י-ם) 37002-03-10 המל"ל נ' חנין ארטור, [פורסם בנבו] מיום 21.3.11, בפסקאות 47-46 לפסק-הדין; מאידך, להרחבה יתירה של הזכות לביטול חוזים מעין אלה, ראו Julie A. Roin "Public-Private Partnerships and Termination for Convenience Clauses: Time for a Mandate" 63 Emory L.J. 283 (2013)). דומה איפוא כי התפיסה לפיה רשאי צד לחוזה לתקופה לא קצובה לבטלו בהודעה הניתנת פרק זמן סביר מראש משקפת את ההשקפה המקובלת בחלקים נרחבים מהעולם, ובכלל זה בתחום הסחר העסקי הבינלאומי.
- בנוגע לשאלה מה הפיצוי החוזי שזכאי לו הסוכן עקב הפסקת ההתקשרות עם היצרן[2] נחלקו הדעות בהלכת טרבנול:
ככל שהדברים אמורים בחוזה סוכנות לתקופה קצובה, הסכימו חברי ההרכב כולם לקביעתו של כבוד השופט (כתוארו אז) ברק, לפיה "יש להניח, כי בדרך כלל, ובהעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק על-ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תימשך תקופת זמן קצובה, 'והסיכון' של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על-ידיהם בחשבון השיקולים" (שם, בעמ' 704, וכן בפסק-דינה של כבוד השופטת נתניהו, בעמ' 701 ובפסק-דינו של כבוד השופט [כתוארו אז] אור בעמ' 706).
אשר להסכם סוכנות לתקופה בלתי קצובה, נחלקו הדעות. דעת המיעוט (כבוד השופטת נתניהו, בהסכמת כבוד הנשיא שמגר) סברה כי מוטלת על היצרן החובה להעניק לסוכן הודעה מוקדמת לתקופה מספקת, כאשר מטרתה של הודעה זו היא כפולה: לאפשר לסוכן/המפיץ לכסות את השקעתו בהפצת המוצר, ולתת לו שהות מספקת למציאת מקור הכנסה אחר. בנוסף, סברה דעת המיעוט שיש מקום למתן פיצוי למפיץ על שוק הלקוחות שבנה ושהיצרן "מפיק ממנו את ההנאה המלאה אחרי ביטול ההסכם", וזאת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט (הלכת טרבנול, בעמ' 701). דעת הרוב, כפי שהובאה מפי כבוד השופט ברק, קבעה כי מטרת ההודעה המוקדמת לא נועדה רק לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש אחר מקור הכנסה אחר, אלא גם לתת מענה לחשש שהמפיץ לא יזכה לקטוף את פרי מאמציו בביסוס השוק (שם, בעמ' 704). כבוד השופט בייסקי הבהיר כי אין מקום להעניק סעד המתבסס על חוק עשיית עושר ולא במשפט ויש להישאר במקרים מעין אלה בתחומם המצומצם של דיני החוזים, כאשר הפיצוי הכולל נגזר מאורך התקופה של ההודעה המוקדמת הסבירה (שם, בעמ' 705). כבוד השופט אור הבהיר כי הפיצוי לו זכאי המפיץ (הסוכן) מתמצה בתקופה הסבירה הניתנת עד להיפרדות החבילה, והוסיף כי "מתקשה אני להיות שותף למסקנה, שלאחר תום תקופת ההסכם בין הצדדים בענייננו, ובהנחה שהייתה ניתנת למערערות הודעה זמן סביר מראש על ביטול החוזה, זכויות המערערות ראויות היו להגנה מפני 'ניצולן' על-ידי המשיבה, וכאילו המשיבה גורפת את תוצאות עמלן של המערערות ללא תמורה" (שם, בעמ' 707). הוא הבהיר כי עם תום ההסכם לא יוכל עוד המפיץ ליהנות מהשוק שנוצר, והיצרן עשוי ליהנות משוק זה "אך תוצאה זו צפו הצדדים בעת כריתת ההסכם כשהסכימו על תנאיו" (שם, בעמ' 708). מכאן שדעת הרוב קבעה כי גם שעה שבוטל הסכם סוכנות לתקופה בלתי קצובה, התשלום הכולל לו זכאי המפיץ או הסוכן עקב ביטול הסכם הסוכנות מתמצה בתקופת הזמן הסבירה של ההודעה מראש, כאשר זו מגלמת בתוכה את מכלול ההיבטים של ביטול ההסכם ובכלל זה גם את העובדה כי היצרן מתעתד ליהנות מהשוק שיצר המפיץ.