- בעניין השיקולים שיש לבחון בעת קביעת אורכה של התקופה הסבירה של מתן ההודעה מראש, נקבע כי הדבר נגזר מהמטרה העומדת ביסודה, כך שיתאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו "בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות... הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה" (כבוד השופט ברק, בהלכת טרבנול, בעמ' 704). כבוד השופט אור הבהיר כי אורכה של התקופה הסבירה הוא תלוי נסיבות (שם, בעמ' 706), וכי בין היתר יש להביא בחשבון שיקולים שעניינם בטיב המוצר, התקופה הנדרשת לצורך החדרתו לשוק, ההשקעה שנדרשה לצורך הפצתו, היחס בין שיעור הרווח הצפוי להוצאות וההשקעות שהשקיע המפיץ ומידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ (שם, בעמ' 707; והשוו גם לקביעותיו של כבוד השופט שוהם בת"א (מחוזי ת"א) 1796/06 האחים שליין בע"מ נ' Yamato Sewing machine Manufacturing Co. Ltd, [פורסם בנבו] מיום 21.5.14, בפסקה 10 לפסק-הדין). על רקע כל אלה נקבע כי "אמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות" (הלכת הרשטיק, בעמ' 432), וכי "הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה" (הלכת התאחדות סוכני נסיעות, בפסקה 19 לפסק-הדין). כללים אלה תואמים "את השכל הישר, בנסיבות של הסכם תקופה בלתי קצובה" (ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 17.6.08, בפסקה כד לפסק-הדין, להלן: הלכת ורור). קביעה עקרונית זו נתמכה בפסיקה, בין היתר, מכח ההיקש להוראת סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (הלכת הרשטיק, בעמ' 433).
- לא למותר לציין כי על אף חילוקי הדעות "התורתיים" בהלכת טרבנול, הגיעו כל חמשת שופטי ההרכב למסקנה לפיה התקופה הסבירה של ההודעה מראש היא של שנה אחת (ראו גם דברי כבוד השופט חשין בהלכת חינאווי, בעמ' 78; והשוו הלכת הרשטיק, בעמ' 434). עם זאת, אין מחלוקת כי פרק הזמן הסביר נגזר מנסיבות העניין. לא הרי חוזה שתוקפו לשנה אחת האמור להיות מחודש מדי שנה, בגדרו נקבע כי ככל הנראה תקופת ההודעה הסבירה היא של חצי שנה (עניין למיט, בפסקה 6 להחלטה) כחוזה בגדרו טרם עלה בידי המפיץ להחזיר את השקעותיו או לראות את פרי עמלו. במקרה אחרון מעין זה עשויה התקופה להתארך אף מעבר לשנה (ראו לדוגמא ת"א (מחוזי ת"א) 1902/08 דנשר בע"מ נ' Banketbakerij Merba B.V., [פורסם בנבו] מיום 17.4.13, בגדרו נקבע שתקופת ההודעה המוקדמת הסבירה היא שישה עשר חודשים, לנוכח התקופה הלא ארוכה בגדרה נהנה התובעת מחוזה ההפצה). מאידך, כאשר תקופת הפעילות הארוכה איפשרה לסוכן ליהנות מפרי השקעתו, הרי ש"מטרתה של תקופת הודעה מוקדמת אינה מיצוי פירותיה של הקמת מערך השיווק, שהופקו מכבר, אלא מתן תקופת היערכות בלבד" (הלכת ורור, בפסקה לה לפסק-הדין).
- היחסים שבין סוכן ליצרן זכו בינתיים לעיגון חקיקתי במסגרת חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012 (להלן: "חוק חוזה סוכנות"). לחוק זה אין תחולה במקרה דנא, מאחר והוא נכנס לתוקף לאחר שהתפרדה החבילה. עם זאת, ניתן ללמוד מהוראות החוק כי על פי השקפת המחוקק העדכנית זכאי כל צד לחוזה סוכנות לסיימו בהודעה מוקדמת "בתוך זמן סביר מראש ובכתב", כאשר תקופת ההודעה המוקדמת המירבית שקבע המחוקק היא בת שישה חודשים, לחוזה שחל בין הצדדים במשך שש שנים ומעלה (סעיף 4(א)(7) לחוק חוזה הסוכנות). יחד עם זאת, קובע החוק כי הסוכן יהיה זכאי לפיצוי מה"ספק" (היצרן או היבואן) בשל התקשרויות של הספק עם לקוחות חדשים או בשל גידול משמעותי בהיקף עסקי הספק עם לקוחות קיימים, ובלבד שעלה בידי הסוכן להוכיח כי הוא היה הגורם היעיל להתקשרות וכי זו הניבה פירות לספק גם לאחר תום תקופת חוזה הסוכנות. לבית המשפט ניתנה סמכות להפחית את סכום הפיצוי או לא להעניקו כלל אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן. במקרה של מתן פיצוי עשוי הסוכן לזכות לפיצוי המחושב על פי תקרה של 12 חודשי רווח (סעיף 5 לחוק חוזה הסוכנות). קביעות אלה מושפעות מהוראות הדירקטיבה של האיחוד האירופאי בעניין סוכן מסחרי עצמאי (Council Directive 86/653/EEC of 18 December 1986 on the coordination of the laws of the Member States relating to self-employed commercial agents; להלן: "הדירקטיבה"). על פי דברי ההסבר להצעת החוק ביקש המחוקק לחרוג מהמצב המשפטי השורר, לפיו "הסכמי הסוכנות בישראל נשענים על אדנים הכללים, ובעיקר על דיני החוזים" (הצעת חוק זכויות הסוכן המסחרי ומעמדו, התשע"א-2011, ה"ח הכנסת, 404, מיום 25.7.11, בעמ' 230). מכאן שעל פי חוק חוזה סוכנות היתה תקופת ההודעה המוקדמת עומדת על ששה חודשים בלבד, אולם בד בבד עשוי היה הסוכן לזכות בפיצוי בגין השוק שיצר עבור היצרן, בכפוף להוכחה כי היה הגורם היעיל ביצירתו ובכפוף להוכחת שיעורו של הרווח הממוצע בשלוש השנים שקודם לביטול ההתקשרות (סעיף 5(ב) לחוק חוזה הסוכנות).