סילוק התביעה נגד הנתבע 10 (שהיה דירקטור חיצוני) נעשה לאור הקביעה כי בעניינו יש תוקף להסדר הפטור (מאחר שלא נדרשה לגביו עמידה בדרישת "השליש הבלתי נגוע"). סילוק התובענה נגד הנתבעים 13 – 16, אשר שימשו כנושאי משרה בחברות הבנות בלבד, ולא היו נושאי משרה בחברה התובעת, התבסס על המסקנה כי אין לאפשר מכוח הסדר התביעות שבהסדר הנושים (סעיף 15.3 להסדר הנושים. להלן: "הסדר התביעות") בירור של תביעות נגדם, מאחר שעילות תביעה אלו שייכות לחברות הבנות, והעברתן לנאמן חייבה שהחברות הבנות יהיו צד להסדר הנושים ויסכימו לאמור בו. כן צוין כי לפי לשון הסדר התביעות ספק אם היתה כוונה שהסדר זה יחול על הגשת תביעה נגד נושאי משרה בחברות הבנות שלא היו נושאי משרה בחברה התובעת. בהחלטה הובהר עוד כי ההתייחסות בהסדר התביעות מלמדת שהוא אינו מתייחס למצב שבו עילת התביעה שייכת באופן בלעדי לאחת החברות הבנות (להבדיל ממצב בו העילות בגינן נפתח ההליך משותפת לחברה התובעת ולחברה בת, ראו סעיפים 44 – 48 להחלטה בבקשות לסילוק על הסף). בהתאם, נקבע כי:
כוונת הצדדים הייתה להקנות זכויות תביעה כלפי נושאי משרה משותפים ל[חברה התובעת] ולחברות הבנות, וכי הכוונה הייתה שהנאמן יוכל לתבוע גם במקרים בהם העילות הן משותפות ל[חברה התובעת] ולחברות הבנות (ראו הוראתו המפורשת של סעיף 15.3.6 להסדר התביעות). מכאן שהוקנו לנאמן עילות התביעה של [החברה התובעת] גם ביחס לפעולות של נושאי משרה בחברה אשר בוצעו בחברות הבנות, ככל שהן מקימות עילה ל[חברה התובעת] (ובכלל זה פעולות של מי שהיו נושאי משרה משותפים, ונשאו בחובות זהירות ונאמנות הן כלפי החברה [התובעת] הן כלפי חברות הבנות). לעומת זאת, פעולות של נושאי משרה בחברות הבנות שאינם חייבים כלל בחובת זהירות ונאמנות ל[חברה התובעת], אלא לחברות הבנות בלבד, לא הועברו לנאמן מהטעמים שפורטו לעיל (סעיף 47 להחלטה).
בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשות לסילוק על הסף, שהוגשה לבית המשפט העליון על ידי בעל השליטה המוכר, נדחתה על ידי השופטת (כתוארה אז) מרים נאור ביום 3.10.2011.
- בהמשך להחלטה בבקשות לסילוק על הסף תוקן ביום 16.1.2011 כתב התביעה, זאת לאור ההבחנה בין עילות התביעה של החברה התובעת ובין עילות התביעה של החברות הבנות. לאחר שאושר התיקון, הוגשו כתבי ההגנה מטעם הנתבעים, כאשר בעל השליטה המוכר (הנתבעים 2-1) שלחו הודעת צד ג' לחברת הביטוח ולחברה התובעת שהוגבלה לצורכי אגרה ל- 1.5 מיליון ש"ח. בהודעה זו נטען כי ככל שהנתבעים 2-1 ימצאו אחראים, הם נושאים בחובה לשפותם מכוח הסכם ביטוח אחריות והסדר שיפוי, בהתאמה. בהמשך הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.