באשר לבעל השליטה המוכר (נתבעים 2-1), נטען כי הן בעת קבלת ההחלטה למכור את השליטה בחברה לקבוצת פלד-גבעוני (במחיר שהיה גבוה משמעותית ממחיר השוק שלה בחודש אוגוסט 2001) והן בשלב השני בעת פרישתו של מר פויכטונגר מתפקידו כמנכ"ל החברה ומימוש האופציה שניתנה לו למכירת מניותיו, הם הפרו את חובותיהם כלפי החברה כבעלי השליטה בה, כאשר מר פויכטונגר הפר גם את חובותיו כנושא משרה, בתור יו"ר הדירקטוריון וכמנכ"ל החברה, בכך שהפקירו את קבוצת פויכטונגר במודע תמורת בצע כסף בידי קבוצת משתלטים שביקשו לבזוז את נכסיה.
באשר למר גבעוני ולמר הבי (הנתבעים 3 ו- 6), בעלי השליטה החדשים בחברה לאחר מכירתה, אשר מונו לדירקטורים בחברה מטעם קבוצת פלד-גבעוני, נטען כי הם אחראים במעשה ובמחדל לרשלנות בניהול ענייניה של הקבוצה שהובילה לקריסתה הכלכלית, בכך שנתנו למר יגרמן, למרות עברו המפוקפק, יד חופשית בניהול החברה ונמנעו מפיקוח כלשהו על מעשיו.
באשר למר יגרמן (הנתבע 7), נטען כי על אף שלא נשא בשום תפקיד פורמאלי בקבוצת פויכטונגר, הוא היה הרוח החיה מאחורי הפעולות האקטיביות שהובילו לריקון החברה מנכסיה, ובעקבות כך להתמוטטותה, ולכן נטען כי הוא נושא באחריות לנזקים שנגרמו לה.
לעניין גובה הסכום הנתבע, הבהיר הנאמן כי הוא מעמידו, בשים לב להסדר הפשרה, ולראיות שהובאו במהלך המשפט, על סכום של 49,130,475 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2003 (כאשר מתוכם 36,217,651 ש"ח מתייחסים לכספים שהוצאו מהחברה התובעת ו- 12,912,824 ש"ח מתייחסים לכספים שהוצאו מהחברות הבנות).
בעקבות מתן פסק הדין בערעור הפלילי טען התובע כי בית המשפט העליון הכריע באופן חלוט בשורה של סוגיות שהיו שנויות במחלוקת, ובהן מעמדו של מר יגרמן, גניבת סכום של 34,279,000 ש"ח מהחברה ומהחברות הבנות אשר הועברו לחשבונות של חברת יגרמן, מיאב ובסט-בית; גניבה של 10,000,000 ש"ח מחברה נכדה של החברה התובעת (אפקון התקנות ושירותים בע"מ, שהייתה חברה בת בשליטה מלאה של אפקון אלקטרו-מכניקה); מרמה בהוצאת ערבויות על ידי החברה התובעת בסכום של 12,500,000 ש"ח (קרן) (ערבויות שמומשו); ומרמה בהעברת סכום של 4,000,000 ש"ח מחשבון החברה התובעת לחשבון חברת יגרמן.
- ב"כ הנתבעים 2-1 טענו בתגובה כי התובענה, ככל שהיא מכוונת נגד בעל השליטה המוכר, משוללת בסיס עובדתי ומשפטי כלשהו.
מבחינה עובדתית, נטען שהתובע לא הצליח להוכיח כי בעת שנכרת הסכם הרכישה היה למר פויכטונגר בסיס כלשהו לחשוד בכוונה של חברי קבוצת פלד-גבעוני לפגוע בחברה. לטענתם, התכלית שעמדה מאחורי ההחלטה למכירת החברה לקבוצה זו התבססה על תכנית עקרונית למיזוג הפעילות בין החברה התובעת לבין החברות שהיו בשליטת קבוצת פלד-גבעוני (קרי, משב, מיאב ובסט-בית), תכנית שנועדה למקסם גם את רווחיה של החברה התובעת, ובהתאם בחר מר פויכטונגר להוסיף ולכהן כמנכ"ל החברה גם לאחר המכירה. ב"כ בעל השליטה המוכר אף הדגיש כי מחיר העסקה היה ראוי וגילם את שוויה האמיתי של החברה התובעת. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, כי מכירת השליטה בוצעה מטעמים עניינים. באשר לעזיבתו של מר פויכטונגר, נטען על ידי ב"כ בעל השליטה המוכר כי מר פויכטונגר פוטר מהחברה לאור חיכוכים בנוגע לאופן ניהולה הראוי, וכי תנאי הפרישה שסוכמו עימו שיקפו את זכויותיו בהתאם לשנות עבודתו הרבות בחברה ותו לא. בשלב זה לא היה בנמצא בסיס עובדתי כלשהו שאפשר לצפות את האירועים שהובילו לקריסת החברה, כך שאין בסיס לטענה כי מר פויכטונגר בחר ל"הפקיר" את החברה התובעת בידי מי שביקשו לפגוע בה.