מבחינה משפטית, נטען כי החובות אותן מבקש התובע להטיל על מר פויכטונגר, הן בכובעו כבעל שליטה בחברה והן בכובעו כנושא משרה בה, אינן מוכרות בדין או בפסיקה. לטענת ב"כ בעל השליטה המוכר, אין כל בסיס בפסיקה הישראלית לטענה כי בנסיבות המקרה בו עסקינן מהווה מכירת החברה הפרה של חובת ההגינות החלה על בעל השליטה בחברה, ואף הפסיקה הזרה הענפה אליה הפנה ב"כ התובע בסיכומיו אינה תומכת בטענותיו. באשר לטענות שהופנו כלפי מר פויכטונגר במועד בו עזב את החברה, הודגש כי ב"כ התובע לא הצביע על כל חובה שהופרה על ידו בכובעו כמנכ"ל החברה. לדבריהם, לא זו בלבד שחובות הדיווח שמבקש התובע להטיל על מר פויכטונגר, כגון חובה לדווח לציבור על חשד שבעלי השליטה בחברה עתידים לבצע מעשים פסולים, אינן מוסדרות בדין או בפסיקה, אלא שקבלת עמדתו עשויה להציב סטנדרט התנהגות בלתי סביר לבעלי תפקידים בחברה באופן שעלול לסכן את הפעילות בשוק ההון כולו.
יצוין עוד כי ב"כ בעל השליטה המוכר אף טענו שלא הוכח כל קשר סיבתי בין הפרת החובות המיוחסת לנתבעים 2-1 ובין הנזק שנגרם לחברה, וכי ממילא נזקיה של החברה כוסו במלואם במסגרת הסדר הפשרה שנחתם עם הנתבעים שנמחקו מההליך. זאת, משום שרוב רכיבי הנזק המוזכרים בכתב התביעה כלל אינם משקפים את נזקי החברה, אלא את נזקיהן של החברות הבנות, בנוגע אליהן כבר נקבע כי אין לתובע כל זכות תביעה.
- ב"כ הנתבע 7 טען בסיכומיו כי כלל לא הוכח שמר יגרמן היה נושא משרה בחברות ולכן אין בסיס לניסיון ליחס לו אחריות כפי שמיוחסת לדירקטורים בחברה, והדגיש כי קביעת בית המשפט בהליך הפלילי בעניין זה היתה שגויה.
לגוף הדברים נטען על ידי ב"כ הנתבע 7 כי הטעם לקריסת החברה היה העובדה שהתכנית העסקית שהוכנה על ידי מר יגרמן, עוד טרם רכישת החברה, לא התממשה כמצופה וזאת עקב חוסר שיתוף פעולה מצידו של מר פויכטונגר. לטענתו, הפעולות שבוצעו על ידי מר יגרמן בגינן הורשע בהליך הפלילי נועדו לצמצם את הנזק שנגרם לחברות כתוצאה מהתנהלותו של מר פויכטונגר, אשר הוא שנושא באחריות לנזקיה של החברה התובעת.
ב"כ הנתבע 7 חלק אף הוא על גובה הנזק שנתבע על ידי התובע, כאשר גם לגישתו חלק ניכר מהנזקים הנתבעים כלל אינם נוגעים לעילות תביעה המשותפות לחברה ולחברות הבנות ועל כן אין בסיס לתביעתם.
- הנתבעים 3 (מר גבעוני) ו- 6 (מר הבי) לא הגישו סיכומים, והתובע ביקש כי יינתן נגדם פסק דין על מלוא סכום התביעה.