בהקשר בו עסקינן, נדרש לבצע את האיזון האמור במסגרת הוראה ספציפית שקבע המחוקק: "החובה לפעול בהגינות" הקבועה בסעיף 193(א(1) לחוק החברות ("(א) על המפורטים להלן מוטלת החובה לפעול בהגינות כלפי החברה: (1) בעל השליטה בחברה"). בבואנו לפרש הוראה זו, דומה כי גבולות הגזרה ברורים כבר במבחן הלשון: מחד גיסא, פשיטא כי חובת ההתחשבות בזולת המוטלת מכוח הוראה זו רחבה מהחובה הכללית לפעול בתום לב ובדרך מקובלת, תוך הימנעות מניצול כוחו לרעה, המוטלת על כל בעלי מניה מכוח עקרונות כלליים ומכוח הוראת סעיף 192 לחוק החברות. אם לא תאמר כן, הוראת סעיף 193 לחוק החברות מיותרת. מאידך גיסא, גם אין לומר כי מדובר בחובת אמון במשמעותה הגרעינית, דהיינו בחובה "לייחד את פעולותיו לטובת הנהנה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו" (כלשונו של פרופ' ליכט. דיני אמונאות, עמוד 78). אם תאמר אחרת, לא היה צורך להשתמש בטרמינולוגיה של "החובה לפעול בהגינות" להבדיל מהניסוח המקובל של "חובת אמונים", אשר המחוקק מכיר היטב (ראו, למשל, סעיף 254 לחוק החברות).
מלשון הוראת המחוקק נלמד איפוא שמדובר ברמת התחשבות המצויה בתווך שבין רמת ההתחשבות המתונה של "אדם לאדם – אדם" לבין רמת ההתחשבות המרבית של "אדם לאדם – מלאך". ואולם היכן בדיוק ממוקמת "חובת ההגינות" על הסקאלה של מידת ההתחשבות בזולת הנדרשת מבעל קניין? על מנת להכריע בכך עלינו לאזן בין האינטרסים המתנגשים, דהיינו חירות הקניין מזה, והאחריות כלפי יתר בעלי האינטרסים בחברה מזה. ואולם, כיצד נכריע מהו המשקל הראוי שיש לתת להיבט החירות מול היבט האחריות? ומבלי שנכריע במשקל הראוי של כל אחד מהשיקולים המתמודדים, כיצד נאזן ביניהם ונעצב את חובת ההתחשבות בזולת בה חייב בעל שליטה בעת מכירת מניותיו? (לקושי שמעוררת פרשנות ההוראה, ולהצעה לראות בחובת ההגינות "חובת אמון רגילה, לא מוחלשת, ובעל המניות הוא אמונאי מסוג מסויים" ראו ליכט, דיני אמונאות, עמודים 100 – 121).
- הניתוח הכלכלי של המשפט, מציע מוצא מדילמה זו, באמצעות ניסיון להבין את התועלות החברתיות הצומחות מכל אחד מהמשטרים המשפטיים האפשריים. במילים אחרות, במקום להתמקד בתיוג כלל האחריות המוצע מבחינת השפעתו על האינטרסים של הצדדים (חירות בעל השליטה ßà אחריות המגנה על בעלי מניות המיעוט) הוא מציע לבחון את התוצאות החברתיות של הכלל המשפטי המוצע, וליתר דיוק את השלכתו על יעילות השוק (לסקירה מעמיקה של הדיון בספרות הכלכלית ראו אירית חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך ב' (2004) 427 – 463). בחינה זו מעלה כי לעיצוב כלל האחריות יכולה להיות השפעה על שלושה משתנים מרכזיים: