העובדה שמר יגרמן, שהיה כבר אז בעל מוניטין בעייתי, הוא שהוביל את הקבוצה, אין די בה כדי להוליך למסקנה כי היה על מר פויכטונגר לדעת שכוונות הרוכשים לא היו לקדם את טובתה של החברה, ובוודאי שאין בסיס לניסיון להתייחס אליו כאל ה"רוכש בפועל" של פעילות החברה. לכלל הגורמים השונים שהיו מעורבים בעסקת הרכישה, ובראשם הבנקים שמימנו אותה, היה ידוע על תפקידו של מר יגרמן בקבוצת פלד-גבעוני, והם לא סברו כי יש בכך אינדיקציה שלילית המונעת ניהול עסקים עימה. אין בסיס, אפוא, לטענה כי עצם מעורבותו חייבה בדיקה מעמיקה יותר ביחס לקבוצת פלד-גבעוני מזו שנעשתה כמתואר לעיל על ידי מר פויכטונגר. וודאי שלא ניתן לקבל את הטענה כי לאור מעורבות זו היה על מר פויכטונגר לסרב למכור את השליטה למשב. זאת ועוד, אף באינדיקציות השונות שהציג התובע לא נמצאות ראיות לכך שמר פויכטונגר ידע, או צריך היה לדעת, כי הרוכשת מבקשת לפגוע בחברה או לבזוז את נכסיה. נהפוך הוא, חלקן אף מעידות כי המידע שהיה זמין במועד הרלוונטי הצביע על כך שהרוכשים מעוניינים להמשיך ולהפעיל את החברה ואף להרחיב את עסקיה.
- המסקנה המתבקשת היא שהנטל אותו מבקש התובע להטיל על בעל שליטה מוכר באשר לבדיקות שיש באחריותו לבצע טרם מכירת מניות השליטה הוא נטל מופרז. כפי שציין המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין בעניין גדיש: "מן הראוי להדגיש כי על דרך רוב, מוכר מניות אינו אחראי לפעילות רוכש מניותיו ואין עליו חובה לחקור מהם מניעיו ותוכניותיו לעתיד... בהקשר זה יש לציין כי רמת המודעות הנדרשת לא נקבעה באופן ברור בפסיקה, ולטעמי יש לנקוט משנה זהירות ולהימנע מהטלת אחריות על מוכרי מניות שאחזו אך בחשד בלתי ממוקד באשר למניעי רוכשי מניותיהם. יש לקחת בחשבון את הסכנה כי הכבדת יתר על זכותו של בעל שליטה למכור את מניותיו עשויה להרתיע משקיעים מלהיכנס לשוק ההון הישראלי מלכתחילה, ולפגוע בחופש החוזים ובחופש הקניין שלהם". אין חולק כי בנסיבות בהן מודע בעל השליטה לכך שהקונה המיועד צפוי לפגוע בחברה באמצעים פסולים, עליו לסרב להצעת הרכישה. אולם בענייננו לא זו בלבד שלא הוכח כי מר פויכטונגר ידע מבחינה סובייקטיבית על כוונה כזו של הרוכשים, אלא שאף לא הוצגו ראיות לכך שאדם סביר במקומו היה מגיע למסקנה שונה.
- מהדיון לעיל עולה כי התובע לא הוכיח את התקיימות אף אחד מהיסודות הדרושים על מנת לשכנע כי אירעה מכירה חובלת: הוא לא עמד בנטל להוכיח כי אדם סביר במקומו של מר פויכטונגר היה צופה כי קבוצת פלד-גבעוני תנהג באופן פסול, ותפר את חובותיה כלפי החברה התובעת, ואף לא בנטל להוכיח כי רכישת השליטה בחברה התובעת על ידי קבוצת פלד-גבעוני הייתה צפויה לגרום לחברה התובעת נזק משמעותי. חשוב מכך, השתכנעתי כי מר פויכטונגר לא ידע על הסכנות האורבות לקבוצת פויכטונגר, ואף לא היה אדיש להן, אלא עשה עסקה שנראתה לו בשעתו סבירה וראויה.