- הפרת חובת האמון אותה מייחס התובע למר פויכטונגר בהקשר זה בנויה על שלושה נדבכים:
א. לשיטת התובע, גם אם נניח (בניגוד לעמדתו) כי עד לסיכום העיסקה לא היה למר פויכטונגר מידע מחשיד בדבר כוונותיה הפסולות של קבוצת פלד-גבעוני, הרי שבתקופה שבין חתימת הסכם המכירה לבין עזיבתו הסופית את קבוצת פויכטונגר, התרחשו מספר אירועים שחייבו אותו לנקוט בפעולה אקטיבית שתמנע פגיעה בחברה התובעת מצד בעלי השליטה החדשים;
ב. למרות חובת הפעולה האמורה, מר פויכטונגר נמנע באופן מודע מלעשות את הפעולות בהן היה חייב, ותחת זאת בחר בפתרון הקל של נטישת החברה התובעת (כנגד תנאי פרישה משופרים), והותרתה לחסדיהם של אנשי קבוצת פלד-גבעוני. בכך העדיף מר פויכטונגר את האינטרס האישי שלו על פני טובת החברה, באופן המהווה הפרה של חובת האמון שלו כלפיה;
ג. בגין מחדלו נושא מר פויכטונגר באחריות להתמוטטות החברה התובעת (ויתר חברות קבוצת פויכטונגר שהגיעו לחדלות פירעון) שכן אילו היה מתריע באופן ראוי, היה מוטל פיקוח מוגבר על אנשי קבוצת פלד-גבעוני בכלל, ומר יגרמן בפרט, באופן שהיה מונע את המעילות שהביאו לקריסה.
- להלן יבחנו שלושת נדבכי הטיעון האמור ביחס לאירועים שהתרחשו בתקופה 22.8.2001 – 6.1.2002. כפי שיובהר, מרביתם של האירועים הללו לא הטילו חובת פעולה על מר פויכטונגר, ובאותם מקרים בהם היה חייב לפעול, עשה את המוטל עליו. זאת ועוד, אף אם נניח כי היה צריך לפעול אחרת בהקשר זה או אחר, הרי שהתנהלות שונה מצדו, בגבולות הנדרש ממנו על פי חוק, לא הייתה יכולה למנוע את קריסת החברה התובעת.
ו(2). האירועים שהתרחשו בתקופה שבין כריתת הסכם הרכישה לבין עזיבתו של מר פויכטונגר
א. הצגת התכנית העסקית של קבוצת פלד-גבעוני ב- 3.9.2001 על ידי מר יגרמן
- האירוע המשמעותי הראשון שהתרחש לאחר חתימת הסכם הרכישה, אשר לימד לשיטת התובע על הנזקים הצפויים לחברה כתוצאה מבעלי השליטה החדשים, היה הצגתה של התכנית העסקית של הקונים, קבוצת פלד-גבעוני, ביחס לרכישת פעילות משב, מיאב ובסט-בית בקבוצת פויטכונגר. כאמור, המחשבה על שילוב פעילות החברות בבעלות קבוצת פלד-גבעוני עם החברה התובעת עלתה עוד במהלך המשא ומתן על הסכם הרכישה. כשבועיים לאחר החתימה על ההסכם, ביום 3.9.2001, התקיימה ישיבה שעניינה ביצוע התכנית העסקית לשילוב פעילותן של משב, מיאב ובסט-בית בחברה התובעת. בפגישה נכחו בין היתר בעלי השליטה החדשים מר גבעוני, מר בדיאן והאחים הבי, מר פלד, מר יגרמן וכן מר פויכטונגר ומר וינטר. במסגרת ישיבה זו הציג מר יגרמן את התכנית המוצעת על ידו למיזוג בין פעילות החברות. מר וינטר ערך תרשומת קצרה בת שני עמודים, בה סוכמו הדברים שהוצגו בפגישה (מוצג ת/12). כעולה מסיכום הפגישה, לפי התכנית שהוצגה על ידי מר יגרמן תרכוש החברה התובעת את פעילותן העסקית של משב, מיאב ובסט-בית בסכום כולל של כ-160 מיליון ש"ח. לשם כך תילקח על ידי החברה הלוואת גישור, זאת עד לגיוס הכספים באמצעות הנפקת אגרות חוב, שצפויה הייתה להתבצע בתוך כ-3 חודשים. במסגרת התכנית הוצע לפנות לרשות לניירות ערך בכדי לקבל "חוות דעת מקדמית" (pre-ruling) למהלך שיאפשר להימנע מכינוס אסיפה כללית לצורך אישור הרכישה (הנחתו של מר יגרמן הייתה כי בשלב זה, דהיינו טרם מימושה של אופציית ה- put, קבוצת פלד-גבעוני אינה נחשבת בעלת שליטה בחברה התובעת, ועל כן הרכישה אינה פעולה המחייבת את האישורים הדרושים לעסקת בעלי עניין. עמדה זו נדחתה בהליך הפלילי). עוד צוין בסיכום הפגישה כי יש לבצע מספר פעולות באופן מידי, וביניהן "הערכות שווי כלכליות בלתי תלויות של משב והחברות הפרטיות" וכן "תשקיף לקבוצת [החברה התובעת] כולל פרופורמה של לאחר הרכישה".
- הן מר פויכטונגר והן מר וינטר העידו כי לא סברו שהתכנית יכולה להתבצע במתכונת שבה הוצגה בפגישה זו. לדבריו של מר וינטר, באותה פגישה היה ברור שההצעה היא "בדיחה גרועה" ולדעתו "אני חושב שמר פויכטונגר היה באותה דעה שזה לא הגיוני הדבר הזה" (פרוטוקול 28.1.2013, עמוד 439 שורות 16 – 31). בהמשך הבהיר מר וינטר כי תגובתו להצעה זו היתה "לא התייחסתי לזה, מסיבה אחת פשוטה. ידעתי שאין לזה שום סיכוי... הרי ברור היה פה שהמהלכים האלה מחייבים אסיפות כלליות" (שם, עמוד 440 שורה 18 – עמוד 441 שורה 6). כאשר התבקש מר וינטר להבהיר מדוע הגדיר את התכנית "הזויה", הסביר כי "לא ראיתי ביזה, לא ראיתי ביזה, אבל ראיתי את התכנית עצמה בצורה הזאת שהוא בא ואמר שהוא מעביר את זה בלי אסיפות כלליות, לקבל פרה-רולינג מרשות ניירות ערך, שוב פעם, לעניות דעתי... לא יכולה תכנית כזאת להתבצע" (פרוטוקול 2.4.2013, עמוד 567 שורות 4 – 26). אף מר פויכטונגר העיד כי הניח שהביצוע של התכנית אינו רציני, הן לאור העובדה שהמחיר של 160 מיליון ש"ח אוזכר מבלי שבוצעה הערכת שווי ומבלי שפורט מתוך סכום זה כמה ישולם עבור כל חברה, הן משום שלמיטב ידיעתו קבלת pre-ruling מהרשות לניירות ערך הוא מהלך מסובך שסיכויי הצלחתו קלושים (פרוטוקול 12.2.2013, עמוד 1048 שורה 27 – עמוד 1049 שורה 19).
- יחד עם זאת, הדגישו מר פויכטונגר ומר וינטר כי גם בשלב זה עמדתם היתה שהמהלך של מיזוג החברות היה מהלך נכון עבור החברה התובעת, בהתאם לרציונל שעמד לפניהם טרם נחתם הסכם הרכישה. מר וינטר הבהיר כי "התוכנית כתוכנית עסקית, כלכלית, עשתה לנו כן היגיון. לא עשה לנו היגיון צורת הביצוע, איך מאשרים את הדברים, איך זה. כמו שכתוב שם, בלי אסיפות כלליות, כל הדברים האלו. היו לנו השגות" (28.1.2013, עמוד 458 שורות 26 – 28). אם כך, על אף שמבחינת פרוצדורת הביצוע ניכר היה שמדובר בתכנית שסיכויי מימושה נמוכים, מבחינת תכליתה מדובר היה בתכנית רצויה, שתוכננה להיות מבוצעת באופן חוקי ולגיטימי. לפיכך לא ברור מדוע עצם העלאת התכנית חייב בשלב זה נקיטת פעולות כלשהן מצידו של מר פויכטונגר.
- ודוק, הסכום של 160 מיליון ש"ח לא היה סכום מקרי. כפי שהבהיר מר יגרמן בעדותו, סכום זה התבסס על צרכי הרוכשים לאור גובה ההלוואות שנלקחו על ידם (פרוטוקול 14.3.2013, עמוד 1605 שורה 27 – עמוד 1606 שורה 26). אלא שלא מר וינטר ולא מר פויכטונגר היו מודעים בשלב זה להתחייבויותיהם הפיננסיות של הרוכשים, הגם שהיו מודעים לכך שמדובר במהלך ממונף, ולא יכלו לדעת שזהו הטעם להעמדת סכום זה כסכום הרכישה. מר וינטר ציין כי "איזה ביטחונות היו להם, או מה האיתנות הפיננסית שלהם? אני לא הכרתי את האנשים האלו. ציירו לי את חלקם כאנשים מאוד אמידים, עם חברות גדולות, עם כל מיני דברים. לא, לא ידעתי" (פרוטוקול 28.1.2013, עמוד 442 שורות 5 – 9). למעשה, מר יגרמן עצמו העיד בנוגע לפגישה זו כי היו פערי מידע בין הצדדים, ולפני אותה פגישה הוא לא שוחח עם מר פויכטונגר על סוגית האשראי (פרוטוקול 14.3.2013, עמוד 1594 שורות 7 – 8). לדבריו, בשלב זה גם הוא עצמו לא חשב כי תהיה בעיה להאריך את תקופת הלוואת הגישור שנלקחה מבנק הפועלים (שם, עמוד 1595 שורות 3 – 9). מר יגרמן הבהיר כי כאשר לחץ על מר פויכטונגר לקדם, בתור מנכ"ל החברה, את ההליך לרכישת הפעילות של משב, מיאב ובסט-בית, הוא לא חשף בפניו את דחיפות התכנית בשל סוגיית האשראים, משום ש"לגביי אני חשבתי שחשיפת מועדי האשראי מול הבנק היא, במערכת היחסים מול פויכטונגר, תגרום לנו נזק, תחליש אותנו" (פרוטוקול 14.3.2013, עמוד 1596 שורות 27 – 28). לדבריו, חשש כי אם מר פויכטונגר ידע על מצבם הדחוק של הרוכשים, הוא "ימשוך את הזמן עוד קצת ויקנה את החברה בזול חזרה, ויעשה סיבוב שגם קיבל הרבה כסף וגם עוד יישאר עם החברה" (שם, עמוד 1598 שורות 1 – 2).
- נוסף על כך, כפי שהעיד מר וינטר, וכעולה מסיכום הישיבה, על אף שהסכום של 160 מיליון ש"ח אכן הוזכר בה, היה ברור לכל המעורבים כי יידרשו הערכות שווי אובייקטיביות ובדיקות נוספות לפני שייקבע מהו סכום הרכישה (פרוטוקול 2.4.2013, עמוד 561 שורות 15 – 32). בנסיבות אלו, החשיבות הרבה שמבקש התובע לייחס לפגישה זו נדמית מוגזמת, ולא ניתן לראות בדברים שנאמרו בה ככאלו שחייבו את מר פויכטונגר בתור נושא משרה בחברה לנקוט צעדים כלשהם אשר אי נקיטתם תוכל להיחשב לו, בדיעבד, כהפרה של חובת האמון.
- להשלמת התמונה יצוין כי בנובמבר 2001 הציג מר יגרמן תוכנית נוספת (ת/17), לפיה תרכוש החברה את הפעילות של משב, מיאב ובסט-בית בתמורה לסך של 100 מיליון ש"ח. גם ביחס לתוכנית זו העיד מר וינטר כי חשב שמדובר בתכנית חסרת היגיון מההיבט של היכולות הכספיות (פרוטוקול 28.1.2013, עמוד 450 שורות 18 – 30).