בישיבת דירקטוריון מיום 10.12.2001 הוחלט לבצע הצעת רכש עצמית למניות החברה. מר וינטר העיד כי לא הוא ולא מר פויכטונגר נכחו בישיבת הדירקטוריון בה התקבלה החלטה זו, וכפי שהבהיר במכתב שכתב לאחר שהסוגיה הובאה לידיעתו, נראה היה שלא נערכו בדיקות משפטיות – פיננסיות ביחס להשלכות של מהלך זה (מוצג ת/19). תוכנית זו הובאה ביום 23.12.2001 לדיון חוזר בדירקטוריון, על פי דרישתו של הדח"צ ראט. בישיבה זו השתתף מר וינטר, אך לא מר פויכטונגר (שכנראה כבר סוכם שלא ימשיך לשמש כמנכ"ל). בסיכום הדיון נכתב כי הדח"צ ראט (שהתנגד בהצבעה הראשונה) הצטרף לאישור ההחלטה בכפוף לקבלת שתי חוות דעת משפטיות חיצוניות לגבי ההליך (להוציא את הסוגיה הכלכלית), כאשר תזומן אסיפה כללית של בעלי המניות לאישור העסקה. הדח"צ ראט העיד כי למיטב זכרונו לא קיבל את חוות הדעת הללו (פרוטוקול 2.4.2013, עמוד 645 שורות 7 – 11).
לדבריו של הדח"צ ראט, הדיווח המידי על העסקה שהתפרסם לאחר ישיבה זו לא תאם את הדברים שהוצגו לדירקטוריון ביחס לעלות העסקה, ותחושותיו בשלב זה היו כי הונו את הדירקטוריון (פרוטוקול 2.4.2013, עמוד 647 שורות 27 – 29). בעקבות כך נשלח על ידי הדח"צ ראט ביום 1.1.2002 מכתב לעו"ד גבי הייק, שייעץ לחברה (מוצג ת/32), בו ציין כי הנספחים לפרוטוקול אינם תואמים לדיון שנערך בישיבה עצמה. מכתב נוסף ליו"ר הדירקטוריון נשלח ביום 14.3.2002, בו צוין מפורשות כי לפי הדיווח המיידי שפורסם על ידי החברה עלות הצעת הרכש עומדת על כ-75 מיליון ש"ח בעוד שבישיבה דובר על סכום של 50 מיליון ש"ח, כך ש"הדירקטוריון הוטעה וזה מחייב קיום ישיבת דירקטוריון דחופה לפני שממשיכים את המהלך" (מוצג ת/33). מכתב נוסף נשלח ביום 29.5.2002, אשר גם בו מבקר הדח"צ ראט את התנהלות הדירקטוריון כמו גם את העובדה שמר יגרמן מעורב באופן שוטף בענייניה של החברה, ומבקש שימונה עו"ד שיוכל להעניק יעוץ משפטי בלתי תלוי לדירקטוריון (מוצג ת/34).
מכל מקום, השורה התחתונה היא שאף אחת מהתוכניות הללו לא יושמה בסופו של דבר, לא בתקופת כהונתו של מר פויכטונגר כמנכ"ל החברה, ולא לאחר מכן.
ב. שינוי מדיניות חלק מהבנקים כלפי הקבוצה לאחר חילופי השליטה
- התובע הפנה לעדותו של סמנכ"ל הכספים בחברה התובעת, מר וינטר (שהיה איש אמונו של מר פויכטונגר), אשר ציין כי לאחר חילופי השליטה בחברה התובעת שינו חלק מהבנקים את מדיניותם כלפיה, דרשו פירעון אשראי קיים וסרבו להעמיד אשראי חדש. לשיטת התובע שינוי מדיניות זה חייב היה להדליק נורות אזהרה אדומות אצל מר פויכטונגר, ולהעמידו על הסכנות הצפויות לחברה תחת הובלתה של קבוצת פלד-גבעוני. אלא שבניגוד לאופן שבו ביקש התובע להציג את הדברים, המדובר בשינוי אשר מחד גיסא לא הצדיק מסקנות מרחיקות לכת ביחס לקבוצת פלד-גבעוני, ומאידך גיסא זכה לתגובה הולמת מצד מר פויכטונגר. אבהיר בקצרה את הדברים.
- בתחילת חודש דצמבר 2001, זמן קצר לאחר העברת השליטה בחברה לקבוצת פויכטונגר הודיעו בנק איגוד, בנק דיסקונט, ולאחר מכן גם בנק מזרחי, לסמנכ"ל הכספים של החברה באותה עת, מר וינטר, כי אין הם מעוניינים להמשיך לעבוד עמה, ודרשו את פירעון האשראי שהעמידו בעבר (דרישה שהיו הבנקים רשאים להעלות בכל עת, מאחר שדובר באשראי on call). כן הודיע הבנק הבינלאומי הראשון כי לא יעמיד לחברה אשראים נוספים (אולם לא דרש את פירעון האשראי הקיים). מר וינטר הופתע מדרישות אלו (שכן החברה התובעת "היתה חברה בסך הכל טובה... היתה חברה טובה, עם תזרים טוב והכל" פרוטוקול 28.1.2013, עמוד 468 שורות 18 – 20), והעיד כי הוטרד בעיקר מדרישתו של בנק דיסקונט, וזאת מהטעם שהאשראי שהעמיד בנק זה עמד על 35 מיליון ש"ח, סכום משמעותי מבחינתה של החברה. מר וינטר אישר בעדותו לפניי את עדותו במשפט הפלילי, לפיה "כל השינוי הזה נבע רק מהשינוי בבעלות הזה. הבנקים אפילו לא שאלו אפילו שאלה אחת על הפעילות של החברה ועל איתנותה" (שם, עמוד 469 שורה 30 – עמוד 470 שורה 1).
- התובע סבור כי השינוי ביחס הבנקים האמורים לחברה היה צריך להעמיד את מר פויכטונגר על הסכנות החמורות שהיו טמונות בקבוצת פלד-גבעוני בכלל, ובמעורבותו של מר יגרמן בעסקיה בפרט. ואולם מסקנה זו מרחיקת לכת יתר על המידה. שינוי השליטה בחברה התובעת הפך אותה לחלק מקבוצת פלד-גבעוני, וצפוי היה להביא לבחינה מחודשת של עמדת הבנקים לגביה, בחינה שחייבה את מעורבותו של איש הכספים של הקבוצה, מר יגרמן. כעניין עובדתי, היו בנקים ש"התלהבו" יותר להעמיד לקבוצת פלד-גבעוני אשראי (כגון בנק הפועלים והבנק לפיתוח התעשייה) והיו בנקים שנרתעו מכך (בולט בהם בנק המזרחי, שהייתה לו מעורבות בפרשת אוגדן, ואשר לפי עדותו של מר וינטר "לדעתי לא נתנו ל[מר יגרמן] שם אפילו להיכנס לבנק" פרוטוקול 28.1.2013, עמוד 472 שורה 25). לא זו אף זו, המערכת הבנקאית היא זו שמימנה זמן קצר קודם לכן את עסקת הרכישה, רובה ככולה, ובכך גילתה אמון רב (ובדיעבד מופרז) בקבוצת פלד-גבעוני (יצוין כי הבנקים שהודיעו שאין הם מעוניינים לעבוד עוד עם החברה התובעת היו ברובם בנקים שלא נטלו חלק במימון עסקת הרכישה, וזאת בחריג של בנק איגוד, "שהיה בנק זניח יחסית" מבחינת אשראי החברה בתובעת (כהגדרתו של מר וינטר. שם, עמוד 468 שורה 13)). המסקנה המתבקשת היא ששינוי יחס הבנקים בעקבות החלפת בעל השליטה היא עניין צפוי, אשר חייב אומנם ערנות מצד נושאי המשרה הרלוונטיים בחברה התובעת, ובכללם מר פויכטונגר, ואולם לא היה בו עצמו כדי ללמד כי אנשי פלד-גבעוני צפויים למעול בכספי החברה, ולגרום לקריסתה.
- ואכן, סמנכ"ל הכספים, מר וינטר, ובעקבותיו מנכ"ל החברה, מר פויכטונגר, גילו בזמן אמת רגישות ל"תזזית" (כלשונו של מר פויכטונגר בעדותו) שאחזה בבנקים עם שינוי השליטה בחברה התובעת. ביום 16.12.2001 פנה מר וינטר, סמנכ"ל הכספים, אל מר פויכטונגר, מנכ"ל החברה, במכתב בעקבות דרישה של בנק דיסקונט לפרעון הלוואה לחברה בסך של 35 מיליון ש"ח. במכתב ציין מר וינטר כי הוא מציע לפנות לבעלי השליטה החדשים וליידע אותם לגבי ההשלכות החמורות שיכולות לנבוע מאי פרעון ההלוואה ללא הסכמת הבנק (מוצג ת/22). עוד באותו יום פנה מר פויכטונגר ליו"ר הדירקטוריון החדש, מר פלד, והתריע בפניו על הבעייתיות שנוצרה מול הבנקים, תוך התייחסות מפורשת למעורבותו של מר יגרמן בטיפול במסגרות האשראי (ת/22: "מאז הרכישה של המניות על ידי בעלי השליטה החדשים, ישנה רגישות רבה בבנקים באשר למתן אשראי לקבוצה. מסגרות האשראי מטופלות על ידי טל יגרמן ישירות מול הבנקים. ... לידיעתך, לא נוכל להיות אחראים למצב של אי פירעון, מאחר וניטלה מאיתנו הסמכות לטפל במסגרות האשראי. לטיפולך"). מכתב נוסף נשלח על ידי מר פויכטונגר ביום 23.12.2001, ובו צוין כי "אני חוזר ומתריע שהחברה עשוייה להקלע למצב מסובך וזאת מכיון שההחלטות נעשות שלא בתאום עימי, ומכיון שהטיפול במסגרת האשראי יצא משליטתנו מאחר והוא נעשה באמצעות היועץ של בעלת השליטה בחברה. אני כמנכ"ל החברה יחד עם סמנכ"ל הכספים מסירים מעצמנו כל אחריות לתוצאות שיגרמו – אם יגרמו – כתוצאה ממצב זה" (ת/22). מר וינטר הבהיר בעדותו כי כוונת הדברים היתה להצביע על כך שהוא ומר פויכטונגר מוטרדים מאוד ממצב הדברים, כאשר ברור כי בהיותם נושאי משרה בחברה, הם בוודאי נושאים באחריות לאירועים המתרחשים בה (פרוטוקול 28.1.2013, עמודים 474 – 475).
- אין לפניי מידע מלא ביחס לפעולות שנעשו מול הבנקים, ואולם מעדות מר רגב במשפט וברשות לניירות ערך עלה כי יחס הבנקים, ובעיקר בנק הפועלים, לחברה השתנה בסביבות חודש יולי 2002, כאשר בחודש מרץ 2002 עוד ניתנו ערבויות על ידי הבנק בקלות (פרוטוקול 28.1.2013, עמוד 344, מוצג נ/36). המסקנה המתבקשת היא שבזמן עבודתו של מר פויכטונגר בחברה, עמדת הבנקים כלפי קבוצת פלד-גבעוני היתה נושא שהצריך התייחסות וטיפול מצד מר פויכטונגר, ואולם הוא לא היווה בתקופת כהונתו כמנכ"ל בעיה אקוטית שחייבה פעולה נמרצת יותר מזו שבה נקט מר פויכטונגר. כמו כן לא היה בשינוי הגישה של חלק מהבנקים כדי ללמד על פסול ברכישת השליטה בחברה על ידי קבוצת פלד-גבעוני, ובוודאי לא על כך שהיא עתידה להוביל להתמוטטות קבוצת פויכטונגר.