ג. עזיבתו של מר פויכטונגר את תפקיד מנכ"ל החברה
- אין חולק כי ב- 6.1.2002 עזב מר פויכטונגר באופן פורמאלי את החברה, וזאת בצעד שהוגדר כפיטורים, אלא שהצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לנסיבות התרחשותו. בעוד שלגרסת התובע מר פויכטונגר ידע כי בעלי השליטה החדשים מתכננים לפגוע בטובת החברה, והעדיף לעזוב את משרתו בתמורה לקבלת כספים נוספים תוך העדפת טובתו האישית, טען מר פויכטונגר כי פוטר מהחברה לאור חיכוכים בינו ובין בעלי השליטה החדשים.
- הקרע בעקבותיו עזב מר פויכטונגר את החברה ב- 6.1.2002 התרחש מספר שבועות קודם למועד הרשמי של עזיבתו, במהלך חודש דצמבר 2001, זמן קצר מאוד לאחר שאנשי קבוצת פלד-גבעוני מונו לדירקטורים בחברה (החלפת הדירקטוריון בוצעה ב- 2.12.2001, כאשר מהדירקטוריון הקודם נותר רק הדח"צ ראט). מר יגרמן העיד כי העזיבה נעשתה בהסכמה הדדית, לאחר שהתברר לאנשי קבוצת פלד-גבעוני כי מר פויכטונגר אינו משתף פעולה עם התוכנית לרכישת הפעילות של משב, מיאב ובסט-בית. לגרסתו של מר יגרמן בהליך הפלילי, הרקע לחיכוכים בין הצדדים היה העובדה שהרוכשים היו מעוניינים לקדם במהירות את רכישת הפעילות, ואילו מר פויכטונגר סבר כי יש להמתין לאור השינוי ביחס של המערכת הבנקאית אל החברה בעקבות חילופי השליטה. גרסתו של מר יגרמן בעניין זה מתיישבת עם מכלול הראיות שהובאו, ובמיוחד עם המהלך שהוביל מר יגרמן באותה עת לביצוע הצעת רכש בחברה התובעת (מהלך שמר פויכטונגר התנגד גם לו). היא זוכה לתמיכה גם ממכתב ששלח הדח"צ ראט ביום 2.1.2002 לחברה וליו"ר הדירקטוריון בנוגע לפיטוריו של מר פויכטונגר (מוצג ת/35). הדח"צ ראט ציין במכתב כי ברצונו להבהיר את עמדתו בסוגיה, כאשר לדבריו "לאחר ששוחחתי עם המנכ"ל בעניין פיטוריו והובהר לי על ידו שבאם לא יפוטר הוא מתכוון להתפטר בעצמו, כך שבכל מקרה הוא לא ימשיך לכהן כמנכ"ל והיות שהבנתי שאין תקשורת טובה בין המנכ"ל לבעלי השליטה וחברי הדירקטוריון החדשים מה שעלול לפגוע בפעילותה התקינה של החברה וקידומה, החלטתי להצביע בעד ההחלטה".
- מר פויכטונגר טען כי פוטר על ידי מר גבעוני ומר יגרמן ב- 16.12.2001 (וראו גם עדותו של מר ארז, פרוטוקול 19.2.2013, עמוד 1198 שורה 30 – עמוד 1199 שורה 7), ואולם בעדותו לא ידע לתת גרסה סדורה לנסיבות שהביאו לפיטוריו: "אמרתי לכב' השופט אני לא זוכר, יש לי חור שחור בין 3.9 ל- 10.12... משום שאין לי על זה תיעוד. אם היה לי תיעוד הייתי נזכר. זה 12 שנה עברו ובהחלט יכול להיות שהם דיברו איתי על זה ושמתי להם מקלות בגלגלים, יכול להיות. המקלות בגלגלים שהם לא עושים את זה לפי הנוהלים של החברה" (פרוטוקול 12.2.2013, עמוד 1127 שורות 8 – 12). בתגובה לשאלה האם גרסתו של מר יגרמן סבירה השיב מר פויכטונגר כי "אין לי, אני אמרתי אני לא זוכר. אני לא יכול להגיד גרסה שאני לא זוכר, אולי הוא צודק" (שם, עמוד 1130 שורה 32). לדבריו, לא היה מדובר במחלוקת נקודתית אלא "זה נוגע לעובדה לדרך, כתבתי דרך הניהול שלי. הם לא יכולים היו לעבוד עם הסולידיות שלי, עם השמרנות הזאת. שאני הולך עקב בצד אגודל ולא מקצר תהליכים" (שם, עמוד 1131 שורה 11).
- מהאמור לעיל עולה כי קודם לסיום תפקידו בחברה היה ידוע למר פויכטונגר כי בכוונת קבוצת פלד-גבעוני לבצע מהלך של נטילת אשראי על ידי החברה התובעת בהיקפים גדולים, אשר נועד לאפשר לה לרכוש את הפעילות של משב, מיאב ובסט-בית (בקשה לאשראי בהיקף של 75 מיליון ש"ח הוגשה לבנק הפועלים עוד בתקופת כהונתו של מר פויכטונגר, ואולם היא נדחתה בסוף חודש דצמבר 2001). מר פויכטונגר, בכובעו כמנכ"ל, הקשה על ביצוע המהלך, מאחר שסבר כי הוא אינו פועל לטובת החברה התובעת. כתוצאה מכך נוצרו מתחים בינו לבין אנשי קבוצת פלד-גבעוני, ובמיוחד מר יגרמן שהוביל את המהלך. ויובהר, יש להניח כי מר פויכטונגר לא ידע במדויק מה מצבה הכספי של קבוצת פלד-גבעוני, ואולם הוא ידע שהמדובר בקבוצה ממונפת, הנשענת באופן כבד על אשראי בנקאי, והבין, מן הסתם, שתכליתו של המהלך היא לאפשר את מימון האשראי שהועמד לקבוצת פלד-גבעוני לצורך רכישת קבוצת פויכטונגר. על רקע המתחים הללו, התגבשה אצל קבוצת פלד-גבעוני ההחלטה כי יש להיפטר ממר פויכטונגר, על מנת לאפשר את הוצאת המהלך מהכוח אל הפועל. מר פויכטונגר, אשר הבין זאת, הסכים לעזוב את החברה התובעת, בכפוף להסדרת תנאי עזיבתו לשביעות רצונו. משהסתייע עניין זה, בוצעו הפיטורים ביום 6.1.2002, תוך שלציבור נמסרה הודעה כללית כי עזיבתו של מר פויכטונגר היא "עקב שינוי השליטה בחברה".
- התובע סבור כי עזיבתו של מר פויכטונגר את החברה בנסיבות אלו מהווה, כשלעצמה, הפרה של חובת האמונים שהוא חייב לה, וזאת במספר מישורים: ראשית, מאחר שהייתה מוטלת על מר פויכטונגר חובה שלא לנטוש את החברה בנסיבות אלו, אלא להישאר, ולהמשיך להתנגד למהלכים הבלתי ראויים לשיטתו של קבוצת פלד-גבעוני; שנית, מאחר שבתמורה לעזיבה שקטה ומיידית קיבל מר פויכטונגר הטבות שונות (לשיטתו של מר יגרמן, מר פויכטונגר סחט את קבוצת פלד-גבעוני. ראו פרוטוקול 14.3.2013, עמוד 1528 שורות 1 – 6 ועמוד 1534); שלישית, מאחר שנסיבות ההתפטרות לא פורסמו באופן מלא, אלא הוסתרו מציבור המשקיעים בדיווח הלאקוני שנמסר. להלן אבחן טענות אלו כסדרן.
- הטענה שאסור היה למר פויכטונגר לנטוש את החברה – דימוי העומד לנגד עיני התובע, בהקשר זה, הוא של קברניט, הנוטש את הספינה בידי מי שהוא יודע שהם שודדי ים. ואולם דימוי זה אינו מתאים לעובדות. כפי שהובהר בהרחבה לעיל, מר פויכטונגר מכר את החברה התובעת לקבוצת פלד-גבעוני שעה שהאמין כי מדובר ברוכש לגיטימי. הוא נותר אומנם על הסיפון כמנכ"ל (ובעל מניות מיעוט), ואולם בשלב זה כבר הייתה החברה בשליטת קבוצת פלד-גבעוני, ועל כן גם אם היה מעוניין בכך, לא היה יכול לסלקם ממנה, בוודאי שלא על בסיס המידע שהיה בידיו באותה עת. נהפוך הוא. אנשי קבוצת פלד-גבעוני (אשר שלטו בדירקטוריון החברה), הם אלה שיכלו לפטר את מר פויכטונגר, בין אם הסכים לכך ובין אם לאו. על כן החלטתו של מר פויכטונגר שלא להילחם בבעלי השליטה החדשים, ולעזוב את החברה ואת קבוצת פויכטונגר בלא מאבק, אינה יכולה להיתפס כהפרת חובת אמון מצדו.