וזאת יש לזכור: חובת האמון מחייבת את מנכ"ל החברה לבחון באופן עצמאי ומקצועי את ההצעות שמניחים בעלי השליטה לפתחה של החברה, לתמוך בהן כשהוא מוצא שהן לטובת החברה, ולהתנגד להן באותם מקרים בהם הוא סבור שאין הן לטובת החברה. באותם מקרים בהם המנכ"ל סבור כי ההחלטה שמקדם בעל השליטה אינה פועלת לטובת החברה, אך עמדתו אינה מתקבלת, על המנכ"ל לשקול את צעדיו ולהחליט האם להישאר בתפקידו או להתפטר: אם יחליט להישאר, יהיה עליו לפעול בהתאם להחלטות המחייבות של מוסדות החברה (קרי ההחלטות החוקיות שהתקבלו כדין על ידי מוסדות החברה); אם יחליט לעזוב, יהיה משוחרר מהחובה לממש את ההחלטות להן הוא מתנגד (ובעצם עזיבתו יהיה כדי להעביר מסר לבעלי המניות, במיוחד בנסיבות כגון אלו בהן עסקינן). חלופת הביניים לה טוען התובע, לפיה על המנכ"ל להישאר בתפקידו, מצד אחד, ולהמשיך להתנגד לקו הפעולה שבעל השליטה עומד עליו, מהצד האחר, מעוררת קושי. מכל מקום, אין לומר כי נושא משרה המסרב להישאר בתפקידו נוכח מדיניות בעל שליטה שאינה מקובלת עליו מפר את חובת האמון שלו לחברה.
הערה: שאלה אחרת היא כיצד על נושא משרה לנהוג באותם מקרים בהם בעל השליטה עומד על קו פעולה שהוא בבירור בלתי חוקי (כגון כשהוא עומד על חלוקת כספים בנסיבות בהן ברור שלחברה אסור לבצע חלוקה שכזו). במצב דברים זה יתכן שלא יהיה די בעזיבת החברה על מנת לשחרר את נושא המשרה מאחריותו לפעילות בלתי חוקית שהוא נחשף לה בשלב התכנון. מכל מקום, סוגיה זו נוכל להותיר לעת מצוא, מאחר שההצעות שהובאו לדיון בתקופה בה היה מר פויכטונגר מנכ"ל הניחו כי רכישת הפעולות המתוכננות תבוצע על פי הדין (כך, למשל, הנחת העבודה הייתה שרכישת הפעילות של משב, מיאב ובסט-בית תבוצע לאחר קבלת חוות דעת כלכלית ובהתאם לאישורים הנדרשים, ולחילופין לאחר שהחברה תהפוך לפרטית), וממילא לא נחזו להיות בלתי חוקיות.
- הטענה שמר פויכטונגר קיבל טובות הנאה בלתי חוקיות בתמורה לעזיבה שקטה של תפקידו בחברה – אין חולק כי מר פויכטונגר ניהל משא ומתן עם מר יגרמן בדבר תנאי עזיבתו את תפקיד המנכ"ל, וכי בעקבות זאת נחתמו בין מר פויכטונגר וחברת סלאלום לבין החברה התובעת וחברת משב שני הסכמים (ת/112 ו- ת/114), אשר זיכו את מר פויכטונגר וחברת סלאלום בזכויות והטבות שונות. ואולם, למנכ"ל הפורש מחברה יש זכות לנהל משא ומתן בדבר תנאי פרישתו, ולא השתכנעתי כי בתנאים שדרש מר פויכטונגר יש כדי להעיד על כך שקיבל טובת הנאה חריגה, העולה על המקובל בנסיבות דומות (וראו עדותו של מר פרג, פרוטוקול 12.2.2013, עמודים 825 – 826). ממילא לא השתכנעתי כי תנאי הפרישה שניתנו למר פויכטונגר הם בגדר דמי-לא-יחרץ, המלמדים כי מר פויכטונגר ידע והבין מה עתיד להתרחש לאחר עזיבתו.
- הטענה שמר פויכטונגר היה מחויב לפרסם את הסיבות המלאות להתפטרותו – מר פויכטונגר בחר לעזוב את החברה ברוח טובה, ומבלי לפרסם בציבור את הסיבות האמתיות לעזיבתו. התובע סבור כי הדין חייב את מר פויכטונגר לפרסם לציבור את סיבות התפטרותו, ולמצער להתריע עליהן בפני גורמים שונים, כגון רשות ניירות ערך ומבקר החברה. ואולם, כל שידע מר פויכטונגר בשלב זה הוא על כוונה של קבוצת פלד-גבעוני לבצע מהלכים חוקיים (רכישת פעילות משב, מיאב ובסט-בית), שעל היבטים מסוימים שלהם אף דווח לציבור (הצעת הרכש). ודוק, למר פויכטונגר לא היה בשלב זה מידע על פעילות בלתי חוקית של אנשי פלד-גבעוני, מהטעם שפעילות כזו טרם בוצעה (ההעברה הבלתי חוקית הראשונה התרחשה ב- 22.1.2001, כלומר כשבועיים לאחר שמר פויכטונגר עזב את החברה, ויותר מחודש לאחר שהוחלט על עזיבתו). בנסיבות אלו קשה לראות על מה בדיוק אמור היה מר פויכטונגר לדווח לציבור או לרשות ניירות ערך? האם היה עליו לדווח על כך שמר יגרמן הוא המוביל את פעילות קבוצת פלד-גבעוני? על ידיעותיו כי אנשי קבוצת פלד-גבעוני בוחנים בהווה דרכי פעולה חוקיות שהוא סבור כי אין הן רצויות לחברה? על חששותיו (ככל שהיו לו כאלה) כי אנשי קבוצת פלד-גבעוני עלולים בעתיד לפעול בצורה בלתי חוקית? הדיווח הראשון עניינו מידע שהיה ידוע לרבים, וספק אם למר פויכטונגר חובה מיוחדת לחשוף אותו למי שאינו בידיעתו; הדיווח השני הוא מהסוג שעל המנכ"ל להעביר לגורמים פנימיים (וכך עשה מר פויכטונגר, שדיווח על התנגדותו למר פלד, יו"ר הדירקטוריון. ראו גם סעיף 122(א) לחוק החברות: "המנהל הכללי חייב להודיע ליושב ראש הדירקטוריון על כל ענין חריג שהוא מהותי לחברה"), אך אין מקום, במקרה הרגיל, לגלותו לגורמים חיצוניים; הדיווח השלישי הוא בגדר השערה, העלולה לפגוע במוניטין החברה, ולהוות הוצאת דיבה על בעלי השליטה, ושבמכלול נסיבות המקרה בוודאי אין מקום להטיל חובה להעלותה בפני הרשויות, לא כל שכן בפני הציבור בכללותו.