בענייננו – החוב הנובע משנת 2006 בלבד עומד על הסך של 227,955 ש"ח, כולל מע"מ. חוב זה בוודאי לא התיישן. בהינתן העובדה שהתובעים עותרים לתשלום יתרת חוב בסך הנמוך מסכום החוב שנוצר בשנת 2006, הרי ממילא לא התיישנה דרישתם.
- שנית - אין לקבל טענת ההתיישנות – דווקא בשל גרסת הנתבעת למועד התמורה - שלהי שנת 2008
התובעים הרחיבו בסיכומיהם בטענות כנגד הנתבעת על כך שהלינה את תשלומיה ובמקום להעבירם תוך 30 ימים, המתינה שנים ארוכות. התובעים הלינו על כך שרק בחודשים אוגוסט ונובמבר 2008 העבירה הנתבעת תשלומים ראשונים ואחרונים בגין חובה.
הנתבעת מטעמה מציינת כי מדובר בטענה חדשה וכי בשום שלב לא עמדו התובעים על דרישה לפיה התשלום צריך להיות מועבר תוך 30 ימים ממועד אספקת המוצרים.
טענה זו של הנתבעת חרב פיפיות היא, שכן אם אכן מועד התשלום לא היה 30 יום ממועד אספקת המוצרים – הרי ממילא דרישת התשלום לא התיישנה. ודוק – אם הנתבעת טוענת לכך שהתשלום בשלהי שנת 2008 נעשה במועד הנכון בהתאם למוסכם בינה לבין התובעים, הרי ממילא מנין שבע השנים מכוח חוק ההתיישנות מתחיל במועד זה – קרי רק בחודש נובמבר 2008.
- באשר לטענת השיהוי שהעלתה הנתבעת
הנתבעת טוענת לשיהוי בהגשת כתב התביעה. עוד טוענת הנתבעת כי שיהוי זה גרם לה לנזקים ראייתיים וכי הוא עומד לרועץ לתובעים.
אין לקבל את טענת הנתבעת בשל שניים:
- ראשית - אין לקבל טענת הנתבעת לשיהוי, בשל המועדים העולים מראיות הצדדים
הנתבעת טוענת לשיהוי תוך שהיא מפנה לתביעה שהוגשה בחודש אוקטובר 2012 בשל הסכם משנת 2003 והתנהלות מהשנים 2004 ואילך.
טענה זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם הראיות. ההסכם אמנם נקשר בשנת 2003 ואולם מהות המחלוקת היא תשלום בחסר כפי שבוצע רק בחודש נובמבר 2008. בגין התשלום בחסר פנו התובעים אל הנתבעת באמצעות בא כוחם כבר בחודש אוגוסט 2009 ובסופו של יום הוגשה התביעה בשנת 2012.
כלומר – הנתבעת ידעה היטב, בשלהי שנת 2008 ובוודאי בחודש אוגוסט 2009 כי לתובעים טענות כנגדם. השיהוי אליו יש להתייחס הוא מחודש אוגוסט 2009 ואילך - מועד התכתבות באי כוח הצדדים ועד אוקטובר 2012. תקופה זו, של כשלוש שנים, אינה בגדר שיהוי.
בתקופה זו וכאשר הנתבעת יודעת על הטענות כנגדה – הרי היה עליה לשמור כל מסמך ולהימנע מ"נזק ראייתי" כפי שנטען.
- שנית - אין לקבל טענת הנתבעת לשיהוי ולנזק ראייתי הנטענים ללא כל ביסוס
על מנת ליתן משקל לטענות בדבר "נזק ראייתי" היה על הנתבעת להביא את העדים הנכונים אשר עשו במלאכה אל מול התובעים. מפי עדים אלה ניתן היה לשמוע האם אכן קיימים מסמכים וקיימות ראיות שנפגעו או נעלמו בשל חלוף השנים. כך לא נעשה. כפי שרבות דובר לעיל – הנתבעת נזהרה לא להביא עדים רלוונטים ולא לזמנם באמצעות בית המשפט וביקשה לבסס טענותיה על עד אשר כבר בתחילת תצהירו מסר כי לא היה מעורב בקשר הכספי עם התובעים.