על מנת להתמודד עם מצב זה, חוקק בשנת 1976 תיקון מס' 3 לחיס"ע[19] שכלל, בין היתר, את הוספת סעיף 37ג. סעיף זה נועד להעמיד לרשות המעסיקים בשירות הציבורי כלים להתמודדות עם הקושי שנוצר נוכח אי הוודאות המשפטית כאמור. הכלי שנקבע למקרה של עיצומים, במסגרת שביתה בלתי מוגנת, הוא קודם כל קביעת העיקרון שלפיו עובד המבצע עבודה חלקית בשל השתתפותו בשביתה שאינה מלאה (עיצומים) זכאי לשכר חלקי בלבד. למנגנון שנקבע לצורך קביעת השכר החלקי, שלו זכאי העובד השובת בשביתה חלקית בלתי מוגנת, נתייחס בהמשך.
אלא שבסמוך לפני חקיקתו של תיקון 3 לחיס"ע, ניתן פסק דינו של בית דין זה בעניין גינסטלר, שלכאורה ייתר את הצורך בחקיקתו של תיקון 3. שכן בעניין גינסטלר נקבע כי גם במקרה של עיצומים (ולא רק בשביתה מלאה) מושעה חוזה העבודה, והעובד המשתתף בעיצומים אינו זכאי לשכרו ההסכמי גם עבור חלק העבודה שהוא כן ביצע, אלא זכאותו היא לשכר ראוי התואם את חלקיות עבודתו.
באותו עניין נקטו עובדי מס הכנסה עיצומים – "סנקציות" בלשון בית הדין - בכך שלא קיבלו קהל ובזמן זה ביצעו מטלות אחרות. בית הדין הבהיר כי במקרה שכזה:
"... היה ב'סנקציות' כדי להשעות את חוזי העבודה האינדיבידואליים. מהותן של הסנקציות היתה בכך, שעיקר מטרתו של המעביד - עבודה מלאה במסגרת התפקיד ולפי הוראות המעביד - הושמה לאל. ואם על אף זאת עבדו העובדים, ולא הושבתו, יכולה להתעורר השאלה, מהו השכר שהגיע לעובדים תמורת העבודה החלקית כפי שאמנם בוצעה, השאלה, מהו השכר המגיע לא מכוח חוזה העבודה האינדיבידואלי אלא מכוח הלכת שכר ראוי, עת נקודת המוצא היא עדיין השכר החוזי, לא עמדה ואינה עומדת לדיון, באשר לא היתה ואין בפני בית-הדין עתירה של האוצר לפסק-דין הצהרתי בשאלת מהותן של אותן סנקציות ובשאלת השכר הראוי, להבדיל מהשכר החוזי." (הדגשה הוספה – א.א.)
- הפועל היוצא של האמור הוא כי גם מקום שבו נוקטים עובדים עיצומים, חוזה העבודה המקורי שלהם מושעה והם נתפסים כמציעים למעסיקם חוזה עבודה חדש הכולל ביצוע חלקי של העבודה. במקרה שכזה עומדות לרשות המעסיק שתי ברירות.
האחת, סירוב להצעת העובדים לבצע עבודה חלקית (עיצומים). במקרה שכזה ייחשב המעסיק כמי ש"אימץ" את השביתה[20]. ההפסקה המלאה של העבודה במקום העבודה כתוצאה מ"אימוץ" השביתה, לא תעלה כדי "השבתה" כמשמעה במשפט העבודה. במצב שכזה, ברי כי העובדים לא יהיו זכאים לשכר ההסכמי בגין ימי השביתה.