לגבי סקטור מנהל, משאין מחלוקת כי ננקטו עיצומים, לא מצאנו מקום לתת משקל להעדרם של דוחות יומיים על העיצומים, כנדרש בהנחיות הממונה על השכר. על כן, ההפחתות שנעשו בשכר הראוי, משקפות נאמנה את הירידה בעבודה ובתפוקות של העובדים ולא מצאנו מקום להתערב בכך." (הדגשות הוספו – א.א.)
- לבסוף, פנה בית הדין האזורי לבחון את המחלוקת הנוגעת לתשלום רכיב "הפרמיה" במהלך העיצומים. לשיטת ההסתדרות, אין מקום להפחית משיעור הפרמיה, שכן ממילא הפרמיה פחתה בשל העיצומים הנטענים. מה גם, כך נטען, הפרמיה מהווה מרכיב משמעותי בשכר העובדים. לשיטת הנמל, בהתבסס על הנחיות הממונה על השכר, מעבר להפחתת סכום הניכוי מ"שכר הבסיס" אין לשלם כלל לעובדים שנקטו עיצומים את רכיב הפרמיה.
בית הדין האזורי קיבל את עמדת הנמל והממונה על השכר וקבע כך:
".... הנחיות אלו של הממונה על השכר, אשר המשיבים תוקפים אותן בהליך זה, הן מושא ביקורתנו בהתאם לכללים המקובלים במשפט המנהלי. עלינו לבחון אם הן סבירות, נטולות שיקולים זרים, או אפלייה. בית הדין ככלל, לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול הדעת של הממונה על השכר, אם לא יימצאו פגמים כגון אלו.
לאחר קריאת עמדת הממונה על השכר, כמו גם את סיכומיו, מוצאים אנו כי היא מקובלת עלינו, סבירה ומידתית.
ככלל, עובד אינו זכאי לקבל שכר בזמן שביתה או עיצומים. חוזה העבודה המקורי בין הצדדים מושעה בזמן כזה, ובכלל זה מושעות כל התניות המיטיבות כמו גם תשלום פרמיה. הסכמתו של המעסיק לקבל את העבודה החלקית של העובדים בזמן עיצומים, מקנה לכל היותר את הזכות לקבל שכר ראוי עבור עבודה זו. שכר זה הינו השכר אותו המעסיק מסכים לשלם עבור העבודה, ושאינו פועל יוצא של המוסכם בין הצדדים בזמן שהחוזה הרגיל חל עליהם.
דברים אלו מוצאים ביטוי מפורש בסעיף 37 ג (ג) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, הקובע כי השכר הרגיל לו זכאי עובד, הנוקט עיצומים במסגרת שביתה בלתי מוגנת, לא יכלול תשלום עבור תפוקה או מאמץ.
סעיף זה מבטא את הרציונל הקיים בבסיס יחסי עבודה. עובד זכאי לשכר המוסכם, כאשר הוא מבצע את חובותיו לפי חוזה העבודה. אם הוא בוחר לבצע את חלק מחובותיו – אין המעסיק מחוייב בתשלום השכר המוסכם ובכלל זה, פרמיה.
כל דרך אחרת בה נלך, תחטא לתכלית הוראות החוק, ותיצור אי וודאות במקום עבודה מאורגן, בו יתקיים בכל פעם מחדש בירור פרטני, איזה מהוראות ההסכם המקורי חלות ובכלל זה, אילו תוספות ישולמו ואילו לא.