- אשר על כן אני קובעת כי הנתבעת הפרה את חובת תום הלב ועל כן בדין ביטלו התובעים את ההסכם.
אבחן כעת, בהתעלם מסוגית חוסר תום הלב, האם על בסיס הפרה צפויה רשאים היום התובעים לבטל ההסכם. להזכיר אירוע ראשון מבין השבעה אמור היה להתקיים חמישה ימים אחרי מסירת החזקה, ב-5.1.15 והמידע אודות ההפרה הצפויה נמסר לתובעים לראשונה ביום 8.12.14 וביום 14.12.14 מועדי האירועים.
הפרה צפויה
- גבריאלה שלו מוצאת הצדקה ל"מוסד ההפרה הצפויה" מכמה טעמים שיכולים להשלים זה את זה:
- ישנה הפרה בפועל של האמון בין הצדדים - הפרת חובת תום הלב, על כן כפירה מילולית או התנהגותית בהיתכנות החוזה מהווים הפרה ממשית.
- מדובר במוסד ש"מקדים תרופה למכה", שיש אומרים שהוא יסוד מוסד בשיטת המשפט הישראלית. לפיכך אין כל הצדקה כלכלית לחייב את הנפגע לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין להתרחשות ההפרה ולנזקים הנלווים לה.
- שיקולים מוסדיים, הקדמת הבירור המשפטי יכולה להביא ליישוב הסכסוך בין הצדדים בעודו "חם".
- עקרון חופש החוזים כ'עקרון-על' של דיני החוזים.
(ראו ג. שלו, דיני חוזים – תרופות (תשס"ו) עמ' 129-166)
- סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע כך: "גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד שבית המשפט, בנתנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו".
הסעיף מתייחס לשתי חלופות עובדתיות שבגינן יכולה להיווצר הפרה צפויה:
- חלופה סובייקטיבית, כאשר התנהגותו של המפר מלמדת באופן חד משמעי שאין בכוונתו לקיים את החוזה, אם כי ישנם מצבים בהם ניתן ללמוד זאת מדברים שאמר לצד שלישי או ממסמך שהגיע לידי הנפגע.
- חלופה אובייקטיבית, כאשר נסיבות העניין מראות כי החוזה לא יוכל להתקיים, ללא תלות ברצונו של המפר, כאן ההתבוננות היא מן הצד של אדם סביר ואין ענין במצבו הנפשי של המפר, אלא באפשרות להיתכנות החוזה. (ג. שלו, שם).
- "צד לחוזה, הבוחר לעשות שימוש בסעד הביטול, לוקח על עצמו את הסיכון, שאם הביטול נעשה ללא הצדקה, אזי עצם הודעת הביטול, מהווה, כשלעצמה, הפרת חוזה, או לחילופין, הפרה צפויה; ראה: ע"א 1/84 ברדה נתן נ' שמעון ורוזה סטרוד (1988), פ"ד מב(1) 661, בעמ' 671; שלו ואדר, חוזים, בעמ' 549.
- הנתבעת התכחשה למחדליה וטענה בשפה רפה כי לא מדובר בהפרה אלא ברווח לתובעים, לחילופין, שההפרה הצפויה כלל לא היתה וודאות שתתרחש, ובכל מקרה מדובר בהפרה שולית וזניחה ולא כזו היורדת לשורשו של ההסכם, ולכן היה צריך לתת ארכה סבירה לקיומה, ואין במכתבי התובעים מענה לכך, ומכאן שהם אלו שהפרו ההסכם.
- מסקנתי מהנסיבות שתוארו לעיל והוכחו בפני היא שהצדק עם התובעים. ההפרה הצפויה היתה די וודאית, וראיה לכך הוא פסק הדין שאישר הפשרה שהוסכמה בין הנתבעת לשוכר הקודם. בהנחה שהסכמים יש לכבד ופסקי דין, על אחת כמה וכמה, הרי שמדובר בהפרה וודאית. גם אם עו"ד קול לא ראה בכך הפרה, בהצגת הדברים בפני התובעים עד להודעת ביטול ההסכם, הוא הציג את קיומם של שבעת האירועים כעובדה מוגמרת. רק לאחר הודעת ביטול ההסכם הוא "הציע" שלא לקיים האירועים כולם או חלקם.
- לאחר שניתן פסק דין בהסכמת הנתבעת, היא איבדה את יכולת השליטה על הנעשה באולם. מעורבים כעת צד שלישי ובית משפט, עובדה זו תורמת אף היא לוודאות שבביצוע ההפרה. הטרוניה של הנתבעת בסיכומיה – "מדוע אצה לתובעים הדרך?...היו בוחרים להמתין מספר ימים ולראות במו עיניהם באם הנתבעת אינה אמינה" (ס' 101), אינה עולה בקנה אחד עם הדין ואף לא עם התנהגות הנתבעת, שגם ביום 1.1.15 שלחה מכתב ובו דרשה מסירת כל השיקים לידיה, כאילו לא ארע דבר.