מעבר לעובדה כי עדותו של בירם באשר לדרך פעילותה של קבוצת אקסלנס אמינה עלי לגופה והגיונית מבחינה עסקית – הרי שאין לבחון בלעדיות על ידי אלמנט שלילי.
על מי שטוען לבלעדיות להוכיח קיומו של אלמנט חיובי – כגון תניית בלעדיות - שאיננה מופיעה בהסכם ההעסקה במקרה שלפניי.
התובע טען בחקירתו הנגדית כי גלובל הייתה אמורה לעסוק באופן אקסקלוסיבי ייחודי בתחום המט"ח כי "ככה זה פועל בכל השווקים, בכל המקומות שאני מכיר" (עמ' 4 לפרוטוקול).
אמירה זו הינה אמירה כללית שלא הונחה לה כל תשתית ראייתית.
עוד העיד התובע בקשר לטענת הבלעדיות "... בוודאי משתמע מזה וזה ברור שגם לא הייתי בא חד משמעי, בכל מקום מקובל שיש חברות וגם אקסלנס כך נוהגת" (עמ' 5 לפרוטוקול).
בהמשך העיד התובע כי הנושא של הבלעדיות היה מהותי עבורו באותה עת "בוודאי, זה ברור. כשעסק מתנהל הוא צריך להתנהל בצורה מסודרת ולא שכל אחד עושה מה שבא לו" (עמ' 5 לפרוטוקול).
משהופנה התובע להוראות הסכם ההעסקה ונשאל האם נכון שלא כתוב בו "באופן בלעדי" השיב "יש דברים שהם מובנים מאליהם וחד משמעיים..." (עמ' 6 לפרוטוקול).
אין מקום לקבל את טענתו של התובע בדבר בלעדיות מובנת מאליה וחד משמעית.
אין כל הסבר מדוע לא דרש התובע כי עניין הבלעדיות יוסדר בצורה מסודרת בהסכם ההעסקה, למרות שהיה לפי עדותו עניין מהותי עבורו.
זאת במיוחד, לאור העובדה כי הסכם ההעסקה כולל פירוט רב ביותר של תנאים הנלווים להעסקתו של התובע. סעיף 7 להסכם הדן בתנאי השכר מתפרש על פני עמוד שלם מתוך שניים וחצי עמודים של הסכם ההעסקה.
קשה גם לקבל את טענתו של התובע כי מי שניסח את ההסכם הוא בירם (עמ' 7 לפרוטוקול).
אין מקום להניח כי הסעיפים המפורטים המתייחסים לחלוקת הרווח המגיע לתובע; ביטוח מנהלים; הפרשה לפיצויי פיטורין; הפרשה עבור ביטוח אובדן כושר עבודה; הפרשה לקרן השתלמויות; זכאות לחופשה שנתית; זכאות למענק הבראה; זכאות לקבל הקצאת מניות; הלוואה לרכישת רכב; הוצאות רכב ו- 40% מדמי הניהול שנגבו עבור הבאת לקוחות בתחום ניהול תיקים – הם כולם סעיפים אשר נכללו בהסכם ונוסחו ביוזמתו של בירם ולא ביוזמתו, ניסוחו ודרישתו של התובע.
בנסיבות אלה, המחשבה כי מובן מאליו ומשתמע כי לגלובל בניהולו של התובע קיימת בלעדיות – איננה מספקת על מנת להוכיח קיומה של בלעדיות מעין זו.
ברע"א 6679-03-08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטין הנדסה וקבלנות בע"מ, נדונה, בין היתר, תניה בהסכם שכירות אשר קבעה כי המשיבה, אשר השכירה למבקשת חנות בהתאם להסכם שכירות, לא תיתן הסכמתה לצדדים שלישיים לפתוח כל נקודת ממכר במרכז המסחרי שעיקר עיסוקה הינו ממכר סבונים, נרות ומוצרי אמבט.
נטען על ידי המערערת כי המשכירה הפרה התחייבות זו וביקשה סעד זמני בהתאם.
באותו מקרה, עלה מן התכתובות בין הצדדים לפני כריתת הסכם השכירות, כי רצונה של המבקשת היה להשיג בלעדיות לתחום פעילותה במרכז המסחרי ולמנוע כל תחרות אפקטיבית בעסקיה.
בית המשפט העליון קבע כי התנייה אשר המשכירה נאותה להכליל בסופו של דבר בהסכם השכירות מקנה הגנה מצומצמת בלבד בפני תחרות – האיסור על המתחרה הפוטנציאלית הוא רק על כך שעיקר עיסוקה יהיה במכירת מוצרים מסוימים.
נקבע, כי אין מקום לבקשה כי בית משפט יתערב במערכת היחסים החוזיים בין המבקשת לבין המשכירה "מקום שבו היא לא השכילה (או לא הצליחה) לזכות בהגנה חוזית מספקת לאינטרסים שלה (בהנחה שהגנה כזו אפשרית, ואף עניין זה איננו נקי מספקות בשל דיני ההגבלים העסקיים)" (סעיף 10 לפסק דינו של כב' השופט מלצר) .