לענין מועד הקרע, לכאורה קיימת הדרגתיות בהפסקת השיתוף. תחילתו בהוצאה מהחשבון המשותף ועריכת תחשיב מס נפרד, עוד בסוף שנת 2012 ועד עזיבתה את הבית באפריל 2013. עם זאת בשל אי הבהירות באשר לנסיבות עזיבת התובעת את הבית (קריאת 'נצלן' לנתבע ביום 19.3.13 עם החזרה מאילת – עמ' 24) ובשל האפשרות כי הנתבע פעל חד צדדית בהוצאתה מהחשבון עד לסילוקה מהבית, הרי שיש לקבוע את מועד הקרע למועד מאוחר יותר. מאידך אין לקבוע את מועד התרת הנישואין כמועד הקרע בשל טענות, חלקן מוצדקות לגרירת רגליים בהליך המשפטי, כאשר בפועל אין כל שיתוף בין הצדדים. לפיכך, נכון יהיה לראות את סתימת הגולל על חיי הנישואין עם הגשת התביעות ע"י התובעת בחודש יולי 2013 במקביל לעזיבתה את החברה ולאחר עזיבתה את הבית וזהו מועד הקרע. דהיינו המדובר בכשש שנים משותפות".
26. כאמור קביעת המועד הקובע נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, שהתרשמה במישרין מהצדדים, מעומק הסכסוך והקרע ביניהם. בהינתן כל אלה, קביעתה של השופטת קמא את "התקופה הקובעת" מיום הנישואין בתאריך 5/9/07 ועד לחודש יולי 2013, בו ראתה את סתימת הגולל על חיי הנישואים, אינה נטולת היגיון או סבירות, ואין בה טעות שתצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
--- סוף עמוד 27 ---
הבהירה השופטת קמא כי מועד הנישואין והכנסת האישה לחשבון המשותף (חודש אוקטובר 2007), באופן שיכול ללמוד על חיים משותפים עם משק בית משותף, קרובים מאד באופן שניתן לראות ביום הנישואין כמועד תחילת התקופה הקובעת.
לעומת זאת, הפסקת השיתוף, כקביעת השופטת קמא, לא הייתה חדה אלא הדרגתית, כפי שתואר בפסק הדין. הוצאת המערערת מהחשבון המשותף הייתה ביום 18/10/12, הבקשה לעריכת חישוב נפרד הייתה ביום 29/11/12, עזיבת המערערת את הבית הייתה בחודש אפריל 2013, סיום העסקתה בחברה והגשת התביעות למזונות ולשמירת זכויות על ידה, היו בחודש יולי 2013, והתרת הנישואין הייתה ביום 14/4/15.
לכן, איני רואה כי נפלה טעות בהחלטת השופטת קמא כשקיצרה את תום התקופה הקובעת לחודש יולי 2013, מועד בו שוכנעה כי הקרע בין הצדדים הוא סופי, ונסתם הגולל על החיים המשותפים.
27. על כן אני דוחה את טענת המערערת בערעור העיקרי על קביעת התקופה הקובעת בפסק הדין (וכך גם יידחה רכיב הערעור שכנגד בנקודה זו, כפי שנקבע להלן).
דינה של ההשבחה בחברות (הדלתא) בתקופה הקובעת
28. כאמור דחתה השופטת קמא, את טענת המערערת, בדבר זכאותה לקבל מחצית מהשבחת החברות שהמשיב הוא בעל מניות בהן בתקופה הקובעת (בנדון נפנה לסעיף 4(ח)(2) לעיל).
29. נגד קביעה זו טוענת המערערת כי התעלם בית משפט קמא מהעובדה, כי הגידול בחברות, ככל שקיים, נבע מעמל מי מבני הזוג או שניהם יחדיו בתקופה הקובעת. לכן הדלתא, ההשבחה בתקופה הקובעת, שייכת לבני הזוג יחדיו ויש לאזן אותה.
30. המשיב מנגד טען כי פסק הדין ברור וצודק בנקודה זו. למערערת אין כל זכויות בחברות שהמשיב הוא בעל מניות בהן, שהינן בגדר "נכס חיצוני" ביחסי בני הזוג. לכן גם השבחתן בתקופה הקובעת, וה"דלתא" הנובעת מכך, אינה צריכה להיכלל באיזון ביניהם.
31. לאחר עיון בטענות הצדדים ובקביעת השופטת קמא, סבורני כי דין הערעור בנקודה זו להידחות.
אין מחלוקת כי החברות הן בגדר "נכסים חיצוניים", שאינם ברי איזון בין הצדדים.
עמדה השופטת קמא בסעיף 15 לפסק הדין על ההבחנה שבין השבחת נכס חיצוני מנסיבות חיצוניות, דוגמת עליה בשוק הנדל"ן, שדינה כדין הנכס עצמו היוצאת מגדרי האיזון, ובין השבחת נכס הנובעת מהשקעת עבודה של בני הזוג ב"נכס החיצוני". רק המקרה האחרון, ההשבחה היא בגדר נכס חדש ועצמאי בר איזון, ובלבד שהתקיים בה אחד משניים:
--- סוף עמוד 28 ---
א. השבחת הנכס החיצוני דרשה מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, בהיקף רחב הדורש הקדשת זמן ומומחיות.
ב. כאשר ישנו שיתוף של בן הזוג, שאינו הבעלים של הנכס, בניהול הנכס החיצוני, ונעשה שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחת הנכס החיצוני, כך שקיים ערבוב בין הפירות המופקים מהנכס החיצוני לכלל הנכסים הזוגיים.
לעניין זה ראה:
שחר ליפשיץ, יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, חוקים א' 2009, 227, 265-266.
עמ"ש(ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (פסק דין מיום 28/6/10, סעיפים 43-44).
לעומת זאת, הוסיפה וציינה השופטת קמא, כאשר בן הזוג מקבל שכר ריאלי עבור עבודתו ב"נכס החיצוני", אין בעבודה כשלעצמה בכדי להוות גורם המקנה זכות לאיזון בשבח.
סיכמה השופטת קמא את דבריה בנדון בסעיף 16(ד) לפסק הדין, במילים הבאות:
"השבחת נכסים הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שניהם יחדיו כמו כן השבחה שמומנה ממשאבים משותפים של בני הזוג בתקופת הנישואין- יש לראות אותה כתוספת לנכס - העומדת בפני עצמה, קרי לנכס חדש ועצמאי למעט אם בן הזוג/ בני הזוג, קיבלו שכר עבודה ריאלי בגין עבודתם".