--- סוף עמוד 18 ---
35. עמדת שר הפנים, שצורפה בנפרד לעיקרי הטיעון מטעם המדינה (ראו: החלטתי מיום 31.7.2017), הייתה שונה. לגישתו, בדומה לעמדת הסוחרים, סעיף 9א לחוק שעות עבודה ומנוחה בא לאסור על עצם פתיחת עסקים מסחריים בשבת. לפיכך, לשיטתו, אין בידי חוק ההסמכה לגבור על הוראה זו והוא אינו מסמיך את העירייה להתיר פתיחת עסקים בשבת.
מישור הסמכות – דיון והכרעה
36. בטענותיהם של הסוחרים בדבר חוסר סמכותה של העירייה לחוקק את התיקונים אין חידוש. טענות אלה נדונו ונדחו בפסק הדין מושא הדיון הנוסף. לא ראיתי מקום לסטות מהכרעה זו. ראשית, הסוחרים טענו כי אין בחוק ההסמכה כדי להסמיך את העירייה לאפשר פתיחת עסקים בשבת, שכן עניינו מוגבל לסגירת בתי עינוגים. דין טענה זו להידחות.
37. יסודו של חוק ההסמכה בספק שהתעורר ביחס לסמכותן של רשויות מקומיות להתקין בחוקי העזר הוראות שעניינן איסור פתיחת בתי עינוגים בשבת מטעמים דתיים (ראו: ת"פ (שלום י-ם) 3471/87 מדינת ישראל נ' קפלן, פ"ם תשמ"ח (2) 26 (1987) (להלן: עניין קפלן)). אכן, חוק ההסמכה נועד להסיר ספק זה ולהבטיח את המשך תוקפם של חוקי העזר הקיימים. אלא שתכליתו, כפי שהוגדרה הייתה "להקנות לרשויות המקומיות את הסמכות להסדיר איסור פתיחתם של עסקים בימי המנוחה" גם מטעמים שבמסורת דתית (דברי ההסבר להצעת חוק הרשויות המקומיות (איסור פתיחת עסקים וסגירתם בימי מנוחה), התשמ"ח-1988, ה"ח 134 (ההדגשה הוספה – מ.נ.); ראו גם: עניין תאטראות ישראל, בעמוד 207; עניין ברמר, בפסקאות 28-27 לפסק דיני). מכל מקום, לשונו של חוק ההסמכה היא ברורה.
38. חוק ההסמכה הסמיך במפורש את הרשויות המקומיות בישראל להתקין בחוקי העזר הוראות שעניינן פתיחת עסקים בתחומן בשבת. בין היתר, הוסיף חוק ההסמכה לפקודה את סעיף 249(21) הקובע:
עיריה רשאית להפעיל את סמכותה על פי פסקה (20) בתחום שיפוטה או בחלק ממנו לגבי ימי המנוחה, בהתחשב בטעמים שבמסורת דתית ולגבי יום תשעה באב [...];
--- סוף עמוד 19 ---
הסעיף הנזכר מפנה מפורשות לסעיף 249(20) שעניינו "פתיחתן וסגירתן של חנויות":
פתיחתן וסגירתן של חנויות
להסדיר פתיחתם וסגירתם של חנויות ובתי מלאכה, מסעדות, בתי קפה, בתי תה, בתי משקה, מזנונים, קנטינות ומוסדות אחרים כיוצא באלה, ושל בתי קולנוע, תיאטרונים ומקומות אחרים של עינוג ציבורי או של סוג פלוני מהם, ולפקח על פתיחתם וסגירתם, ולקבוע – בלי לפגוע בכללותה של הסמכות – שעות פתיחתם וסגירתם ביום פלוני; אלא שתקפה של פסקה זו יהא בכפוף לכל פטור שהשר יורה עליו בצו;
אין בידי לקבל את הטענה כאילו חוק שהסמיך, בין השאר, "להסדיר פתיחתם [...] של חנויות ובתי מלאכה [...]" נועד לחול רק על בתי עינוגים או רק על הסדרת סגירתם של עסקים. טענה זו אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של החוק (ראו עוד בעניין סמכותה של העירייה להתיר פתיחת עסקים בשבת: עניין ברמר, בפסקה 52 לפסק דיני).
39. טענה נוספת שהועלתה על ידי הסוחרים ועל ידי שר הפנים במישור הסמכות הייתה כי ישנה סתירה בין התיקונים לבין חוק שעות עבודה ומנוחה. לפי טענה זו, חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר על פתיחת עסקים בשבת, ועל כן לא ניתן להתיר את פתיחתם בגדרי חוק העזר. אף טענה זו דינה להידחות. אכן, כפי שציינה המדינה, עסקינן בשתי מערכות דינים הפועלות במישורים שונים ואינן סותרות זו את זו. אדרבא. הן משלימות זו את זו. בעלי העסקים שפעילותם בשבת אושרה במסגרת התיקונים עודם כפופים להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, ולמותר לציין שחובה עליהם לקיימן. עמדתם של הסוחרים לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה טומן בחובו איסור גורף על פתיחת עסקים בשבת אינה מקובלת עלי. לדעתי, פרשנות מעין זו אינה מתיישבת עם לשונו ותכליתו של החוק.