--- סוף עמוד 20 ---
40. אמנם, בדיון על-פה טענו הסוחרים שההליך שלפנינו אינו מתאים להכרעה בעניין פרשנותו של סעיף 9א לחוק שעות עבודה ומנוחה. בנוסף, כשבוע לאחר הדיון (ביום 13.8.2017) הגישו הסוחרים בקשה להשלים טיעון בסוגיה זו. בהחלטתנו מיום 14.8.2017 דחינו בקשה זו. חרף דחיית בקשתם, ביום 31.8.2017 הגישו הסוחרים שורה ארוכה של מסמכים בנושא, שצורפו ל"הודעה ובקשה דחופה" מטעמם. במסגרת זו ביקשו כי בית המשפט "יימנע מלדון בשאלת משמעות האיסור הקבוע בסעיף 9א לחוק" והודיעו כי הם מעוניינים לוותר על טענתם בדבר הסתירה בין התיקונים לבין חוק שעות עבודה ומנוחה. בקשה זו נדחתה אף היא (ראו: החלטתנו מיום 31.8.2017). נדרשת, אפוא, הכרעה בעניין פרשנותו הנכונה של סעיף 9א לחוק שעות עבודה ומנוחה. כך, במיוחד בהינתן קביעתו של המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין כי "הדיון הנוסף יחול על פסק הדין כולו" (פסקה יב להחלטתו מיום 12.7.2017), ובהינתן שהסוגיה האמורה הונחה לפתחנו על ידי הסוחרים במסגרת ההליך מושא הדיון הנוסף, וממילא הועלתה אף על ידי שר הפנים בעיקרי הטיעון מטעמו.
41. חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר על העסקה ועל עבודה ביום המנוחה השבועי, וזו לשונו:
איסור העסקה במנוחה השבועית
9. העסקת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12.
איסור עבודה במנוחה השבועית
9א. (א) בימי המנוחה הקבועים [...], לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשיה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו.
(ב) בימי מנוחה כאמור לא יעבוד חבר של אגודה שיתופית בבית מלאכה או במפעל תעשיה של האגודה; בבית מלאכה או מפעל תעשיה של אגודה שיתופית חקלאית לא יעבוד חבר אלא אם העבודה קשורה בשירותים הנחוצים למשק שלה [...].
היתר העסקה במנוחה השבועית
12. (א) שר העבודה רשאי להתיר העסקת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו [...].
--- סוף עמוד 21 ---
42. דעתי היא כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו עוסק בשאלת פתיחתם או סגירתם של עסקים ביום המנוחה, אלא בשאלה הפרסונלית של עבודה ביום המנוחה. מסקנה זו עולה, לדידי, מלשון הסעיפים ומשמותיהם, בהם ננקט הדיבור "העסקה" או "עבודה" (ראו: אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 402-401 (2003) (להלן: ברק)). כמו כן, מדברי ההסבר לתיקון מס' 1 לחוק עולה בבירור שסעיף 9א, שהוסף באותה הזדמנות, לא נועד לשמש הוראה המחייבת סגירת עסקים, אלא נועד להרחיב את תחולת איסור ההעסקה (ראו: שם, בעמוד 407). כך צוין בדברי ההסבר לתיקון:
"חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל כיום על עובדים שכירים כלבד.
התיקון המוצע בא להחיל את ההוראות בדבר ימי מנוחה גם על בעלי מפעלים, חברי אגודות שיתופיות ובעלי חנויות, בסייגים מסויימים" (דברי ההסבר להצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון), התשכ"ו-1966, ה"ח 136).
הדברים זוכים למשנה תוקף מקום שעניין לנו בהוראת חוק הפוגעת בזכות החוקתית לחופש העיסוק (ראו: בג"ץ 5026/04 דיזיין 22 – שארק דלוקס רהיטים בע"מ נ' ראש ענף היתרי עבודה בשבת – אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה, פ"ד ס(1) 38, 51 (2005) (להלן: עניין דיזיין 22)) והמלווה בסנקציה פלילית (ראו: סעיף 26 לחוק שעות עבודה ומנוחה). טעמים אלה מצביעים אף הם על כך שהפרשנות הראויה היא פרשנות מצמצמת (ראו: ברק, בעמוד 425).
43. מסקנתי כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו משמיע איסור גורף על פתיחת עסקים בשבת מתיישבת גם עם ההלכה הפסוקה בעניין חוק שעות עבודה ומנוחה, שקבעה כי אין בו "הוראה כללית בעניין סגירת מקומות בימי המנוחה" (עניין תאטראות ישראל, בעמוד 206 (ההדגשה הוספה – מ.נ.); ראו גם: עניין דיזיין 22, בעמוד 63). מכל מקום, יש להבהיר כי התיקונים נעשו מכוח חוק ההסמכה, והוא שמסמיך את העירייה להתיר פתיחת עסקים ביום המנוחה (ראו לעיל בפסקה 39). אם כן, אפילו הייתה סתירה הרי שמדובר בסתירה בין חוק ההסמכה לבין חוק שעות עבודה ומנוחה, כלומר נורמות במדרג זהה. בהתאם לאמות המידה הלבר-פרשניות הנהוגות עמנו (ראו: ברק, בעמוד 117), חוק ההסמכה גובר בהיותו חוק מאוחר ביחס לחוק שעות עבודה ומנוחה
--- סוף עמוד 22 ---
(lex posterior derogat priori), וממילא בהיותו חוק ספציפי המקנה באופן ממוקד סמכויות לרשויות המקומיות בישראל, להבדיל מכלליותו של חוק שעות עבודה ומנוחה (lex specialis derogate generali).
44. בשולי הדברים אעיר כי בעניין פרשנות חוק שעות עבודה ומנוחה, כמו גם בסוגיות נוספות שעלו, הוצגה בפנינו עמדת שר הפנים דרעי שהייתה, כזכור, שונה מעמדת המדינה. בדיון על-פה לפנינו, ובתגובתם מיום 20.8.2017, טענו הסוחרים כי היה מקום לאפשר לשר הפנים לייצג את עמדתו בנפרד מהמדינה. טענה זו אינה מקובלת עלי. ההלכה היא כי "עמדתן של הרשויות (להבדילה מדעתם האישית של האישים המכהנים בהן) בשאלות משפטיות נקבעת, כעניין מוסדי, על-ידי היועץ המשפטי לממשלה" (בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה, פ"ד נב(2) 222, 239 (1998); ראו גם: בג"ץ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(5) 241, 277 (1998); בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 425 (1993); אך השוו: בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית פסקאות 26-21 לפסק דינו של חברי השופט נ' סולברג (6.6.2016); אולם ראו גם: שם, בפסקה ד לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין; וכן בג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות פסקה ז להחלטתו של השופט א' רובינשטיין (3.7.2012)).